מעמד האדם מול בוראו בספר תהלים

פנים רבות יש ליחס שבין עובד האלוהים לאלוהים אשר לפניו הוא מתפלל ושופך את נפשו. פעמים המתפלל חש עצמו כעבד שנתון כולו ברשות אדוניו: "אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פִּתָחתָ למוסרי" (תהלים קט"ז, טז); "הנה כעיני עבדים על יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו" (תהלים קכ"ג, ג). ופעמים, יראי ה' חשים עצמם כבנים לאב רחמן, ואומרים: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" (תהלים ק"ג, יג). על הניגוד של שני דימויים אלה לבנים ולעבדים כבר העירו חז"ל במדרשיהם ואמרו, שישראל פעמים קרויים "בנים", פעמים קרויים "עבדים". ויש לשים לב ולהתבונן, שהדימוי לעבדים מצוי הרבה במזמורי תהלים, והדימוי לבנים מצוי מעט. ואין מתפלל שאמר לפני אלוהיו "בנך אני". והלשון "אבי אתה" מיוחדת במזמורי תהלים למלך מבית דוד בלבד, כמו שנאמר במזמור שמספר על הבטחת ה' לבית דוד: "הוא יקראני אבי אתה, אלי וצור ישועתי" (תהלים פ"ט, כז). 

דימוי נועז ויוצא מגדר הרגיל נמצא באחד השירים האחרונים של קבוצת "שירי המעלות", שם המשורר מתאר את הרגשתו בביטחונו בה' ומדמה את עצמו כתינוק שחש עצמו שליו ובוטח כשהוא נתון בזרועות אמו: "אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי" (תהלים קל"א, ב). המשורר נזהר בלשונו ומדבר רק על רגשותיו שלו, אבל אינו יכול לומר שום דבר על חיבתו של ה' אליו, שאילו היה אומר, שה' משפיע עליו חיבה כחיבת אם לתינוקה, היה בזה פגם כל שהוא באמונת האחדות הצרופה. דורות אחרונים התגברו על המכשול הזה וטבעו את המונח "שכינה", ודימו אותה כאם רחמנייה. אולם מה שאפשר היה לדורות האחרונים אי אפשר היה לדורות אנשי המקרא שנאבקו קשות עם אמונות עובדי האלילים שכניהם. 

משוררי תהלים, כשמתפללים לפני אלוהיהם, זוכרים תמיד, שהשגחת האלוהים ורחמיו מגיעים לבני אדם כולם וביחוד לעם ישראל כולו. ואין אדם שיכול לפנות אל אלוהיו מתוך התעלמות ממציאותם של בני אדם אחרים. ועל כן, אפילו כשהמשורר מביע רגש עמוק שבלבו, שהוא ביחסו אל אלוהיו "כגמול עלי אמו", הוא מסיים את דבריו בקריאה אל כל ישראל: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם" (תהלים קל"א, ג).

בדרך כלל יש לומר, שמשוררי תהלים חשים בקרבת אלוהים במידה מרובה מאשר הדורות המאוחרים, ויש שתחושה זו מעמידה את המשורר על הסתירה שבין ההכרה שהאלוהים הוא נשגב ונעלה, והאדם לעומתו כאין וכאפס, ובין התחושה ש"קרוב ה' לכל קוראיו". על סתירה זו אמר המשורר במזמור ח': "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו", ובמזמור קמ"ד: "ה' מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו, אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר" (תהלים קמ"ד, ג-ד). ואולם אין ההכרה בחולשתו של האדם מול גדולת האלוהים מביאה את המשורר לידי פקפוק בקרבת האלוהים אל האדם והשגחתו עליו. להיפך, ההכרה באפסות ערכו של האדם מחזקת את ביטחון המשורר בה' ובעזרתו. שהרי אם האדם חסר כוח, אין לו אלא לבטוח בה' בלבד, ולא בכוח של האדם עצמו. ועל כן לאחר הקביעה "אדם להבל דמה" פונה המשורר אל ה' בבקשת ישועה: "פדני והצילני ממים רבים מיד בני נכר" (תהלים קמ"ד, ז). ובמזמור קמ"ו נאמרו הדברים בלשון הטפת לקח: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה... אשרי שאל יעקב בעזרו" (תהלים קמ"ו, ה). תלותו המוחלטת של האדם באלוהים שבראו מובעת בלשון נשגבה ועזה במזמור קל"ט: "ה' חקרתני ותדע, אתה ידעת שבתי וקומי, בנתה לרעי [כלומר: לרעיונותיי – למחשבותיי) מרחוק... כי אין מלה בלשוני, הן ה' ידעת כולה, פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח" (תהלים קל"ט, א-ז). האדם נתון כולו ביד האלוהים, כל תנועותיו, דיבוריו ומחשבותיו של האדם גלויות לאלוהים ואף נגזרו מאתו, ואין האדם יכול להימלט משלטונו המוחלט של ה'. ואפילו התפילה שהאדם מתפלל לפני ה' כבר ידועה לה' עוד בטרם הוציא האדם מילה אחת מפיו. כאן רמוזה הסתירה המפורסמת, שבין תחושתו של האדם, שהוא עושה את מעשיו ברצונו שלו ובין הכרתו שכל המתרחש בעולם ובכלל זה גם האדם ופעולותיו מתרחש בגזרת ה'. והמשורר מצא את הדרך להחזיק בשני העיקרים האלה ולא להיות מוטרד בסתירה שביניהם. הוא פותח בהכרזה: "ה' חקרתני ותדע" (קל"ט, א), ומסיים בבקשה: "חקרני אל ודע לבבי" (קל"ט, כג). פותח בהכרזה: "וכל דרכי הסכנתה" (ג), ומסיים בבקשה "ונחני בדרך עולם" (כד). בעריכת לשונות הבקשה שבסיום מול לשונות ההכרזה שבפתיחה רומז המשורר: אמת, שאתה ה' יודע כל מה שבלבי וקבעת את כל דרכי, ואולם אני חש בלבי צורך להתפלל אליך ולבקש ממך, שתחקור את לבבי ותנחני בדרך אמת, והמשורר מכיר ויודע, שצורך זה של האדם להתפלל לפני ה' אף הוא ממעשי ה', שברא את האדם בטבע הזה, כמו שרומז המשורר בדבריו: "כי אתה קנית כליותי, תסכני בבטן אמי אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד" (יג-יד). כוונתו, שהוא יודע שמעשי ה' נפלאים ואין אדם יכול לדעתם באמת, כמו שאמר בראשית המזמור: "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" (ו).