מזמורי תהלים ומשלי החכמה

בכותרות של מזמור לב נאמר "לדוד משכיל". אין אנו יודעים לפרש בדיוק את כוונת הכתובות של מזמורי תהלים ואת כינויי המזמורים המצויים בהם ככותרות למזמורים. ואולם אנו רשאים לשער, כי המזמורים המכונים "משכיל" נועדו ללמד את אומריהם ואת שומעיהם לקח חכמה ומוסר השכל. כבר קבעו חכמים קדמונים כי אחת מהתכליות של התפילה היא, שהדבר שהאדם אומרם בתפילתו לפני אלוהיו יחדרו אל לבו ואל נפשו של המתפלל בעצמו ויחנכוהו ללכת בדרך הטובה, בדרך יראת ה'. ומאז ומעולם היה סדר התפילה בישראל משולב בתלמוד תורה, בקריאת התורה בציבור ובדרשה.

ואחד מגדולי מורי החסידות ר' נחמן מבראצלאב, הורה לתלמידיו "לעשות" מה"תורות" "תפילות". כלומר שאת חידושי התורה ואת ההדרכות המוסריות, שהחסידים לומדים מפי רבם, ינסחו בצורת תפילות, בין בלשון שבח לה' ובין בלשון תחנונים, ועל ידי אמירת התפילות האלה בכוונה עמוקה ובדבקות ייכנסו הדברים בנפש המתפלל וישפיעו עליו לטובה. 

ואכן מצאנו שבשיטה זו ערכו גם משוררי תהלים את דבריהם. משל החכמה אומר: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח יד) והמשורר במזמורנו אומר: "חטאתי אודיעך ועוני לא כיסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה" (תהלים לב ה). במזמורנו יש כעין סתירה, שהרי המזמור פותח: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (שם א), וממשיך: "ועוני לא כסיתי" (שם ה). אבל סתירה זו מדומה היא: המשורר אמר בכוונה תחילה לשון אחת במשמעויות הפוכות, ללמדנו שהאדם שאינו מכסה את פשעיו זוכה, שה' יכסה את פשעיו וימחול לו. וגם עניין זה נמצא במשלי החכמה: "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י יב). ופסוק זה אינו סותר את הפסוק האחר במשלי "מכסה פשעיו לא יצליח", כי החוטא עצמו חייב להודות את פשעיו ולא לכסות אותם, אבל האוהב את חברו חייב לכסות על פשעי חברו. ועל כן אמר המשורר, שה', האוהב את חסידיו, מכסה על פשעיהם כשהם מתפללים אליו ומתוודים על פשעיהם.

ועוד: משל החכמה אומר: "שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים" (משלי כו ג), והמשורר במזמורנו אומר: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום" (תהלים לב ט). הלשון סתומה ורבו הפירושים לדברים האלה. אך הכוונה הכללית על כל פנים ברורה, והיא, שאת הבהמות – הסוס והפרד – בולמים – כלומר: עוצרים ומטים אל הדרך הנכונה במתג ורסן. אבל בן אדם, שהוא בעל בינה, ראוי לו שלא יתנהג כבהמות, וילך בדרך הנכונה, לא בכפייה, אלא מרצונו, על פי הדרכת מוריו, כמו שאמר המשורר (שם ח): "אשכילך ואורך בדרך זו תלך". ואף זו מלשון משלי החכמה: "בדרך חכמה הורתיך הדרכתיך במעגלי ישר" (משלי ד יא). 

משל החכמה אומר: "משכיל על דבר ימצא טוב, ובוטח בה' אשריו" (משלי טז כ). והמשורר במזמורנו אומר: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים לב י). בביטוי "חסד יסובבנו" יש רמז ללשון שכבר באה למעלה במזמור: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך" (שם ו) והמשורר כיוון לרמוז כאן על היחס ההדדי בין האדם ובין אלוהיו: האדם החסיד מתפלל אל ה', וה' שולח את חסדו לשמור את האדם מכל סביביו. כפל הלשונות שבמזמור: "חסד – חסיד", דומה אפוא לכפל הלשונות שביארנוהו בראשית שיחתנו "כסוי – לא כסיתי" כן יש לשים לב לכפל הלשון "תסובבנו" (שם ז) –"יסובבנו" (שם י). כדרך החכמים ממשלי המשלים גם המשורר במזמורנו מדגים דבריו בניגודים שמצויים בתופעות הטבע ובחיי יום יום של בני אדם: יום כנגד לילה: "כי יומם ולילה תכבד עלי ידך" (שם ד); יובש כנגד מים: "חרבוני קיץ" (שם ה) כנגד "שטף מים רבים" (שם ו); שתיקה כנגד זעקה: "כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום" (שם ג); כובד המשא כנגד הרמתו והקלתו: "תכבד עלי ידך" (שם ד), כנגד "אשרי נשוי פשע" (שם א). גם הצירוף של תורה ותפילה, שהזכרנוהו בראשית שיחתנו, נרמז בלשון המזמור: "על זאת יתפלל" (שם ו) "אשכילך ואורך" (שם ח). ו"אורך" נגזר מאותו השורש ש"תורה" נגזרה ממנו. ועל היחס של תורה לתפילה אומר משל החכמה: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח ט). לבסוף נעיר על הצמד "רוח ולב" הזכור לנו מפסוקים כגון: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא יב), והמשורר במזמורנו פתח "ואין ברוחו רמיה" (תהלים לב ב) וסיים "והרנינו כל ישרי לב" (שם יא).