תיאורי הצום והתפילה בנבואת יואל - חלק ב

שלוש פעמים נזכר "צום" בנבואת יואל. פעם ראשונה: "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א', יג); פעם שניה: "וגם עתה נאם ה', שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד" (יואל ב', יב); פעם שלישית: "תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה" (יואל ב', טו). יש אומנם בלשון הפיוט שבמקרא, שדבר אחד נאמר פעמיים ושלוש לשם הדגשה וחיזוק, אבל כאן, ביואל, מסתבר שהנביא מצוה לערוך סדרה של שלושה צומות כעין הסדרה של "תענית שני וחמישי ושני" הידועה לנו ממסכת תענית. וכל צום משלושת הצומות שבדברי הנביא נושא אופי מיוחד וחמור מהצום הקודם לו. בצום הראשון – המתאבלים והזועקים הם בראש וראשונה הכוהנים (אם כי "כל ישבי הארץ" נקראים להשתתף בצום). וכך הנביא פותח את ציוויו-פקודתו על אודות הצום: "חגרו וספדו הכהנים, הילילו משרתי מזבח, באו לינו בשקים, משרתי אלהי, כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך, קדשו צום" (יואל א', יג-יד). למדנו כאן שהצום היה מתחיל מהלילה הקודם ליום הצום, כמו אצלנו צום תשעה באב. והיו הצמים לנים בשקים לאות צער ואבלות.

בחלק א ציינו שהנביא מעמיד שני קצוות זה מול זה. הכוהנים מול השיכורים. אף בפסקה שאנו דנים בה עתה הנביא מעמיד שני קצוות: הכוהנים מול הבהמות. הנביא פותח: "חגרו וספדו הכהנים הילילו משרתי מזבחי", ומסיים "גם בהמות שדה תערוג אליך" (יואל א', כ). לרמוז שהצער על החורבן שהביא הארבה על האדמה מקיף את כל היצורים כולם מהבהמות ועד הכוהנים. ולא עוד, אלא הנבואה מעמידה את זעקת הבהמות בדרגה שווה לזעקת הכוהנים ואף חשובה ממנה. הכוהנים זועקים: "הלוא נגד עינינו, אכל נכרת, מבית אלהינו שמחה וגיל" (יואל א', טז) ואילו הנביא עצמו מצרף את קריאתו שלו אל קריאת הבהמות: "אליך ה' אקרא, כי אש אכלה נאות מדבר, ולהבה להטה כל עצי השדה, גם בהמות שדה תערוג אליך, כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות המדבר" (יואל א', כ). הדברים האלה מיוסדים על השיטה הרמוזה במקומות שונים במקרא, שרחמי ה' והשגחתו אינם מוגבלים לבני אדם בלבד, אלא פרוסים על בעלי החיים כולם. ולפעמים יש יתרון לבהמה על האדם, שאין הבהמה מסוגלת לחטוא ולהרשיע כמו האדם. ולכן יש שבני אדם בחטאותיהם גורמים למידת הדין, שתבקש להחריב את העולם, והחורבן נמנע בזכות הבהמות. ואף חז"ל באגדותיהם סיפרו, שנאמר לאלכסנדר הגדול, שהיה לפי אגדה זו מלך רשע, "בזכות בהמה דקה החמה מאירה לכם והגשמים יורדים עליכם" (תמיד לב ע"ב).

הצום השני חמור מהראשון: הוא מוכרז בתקיעת שופר: "תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי" (יואל ב', א), ובו נאמרת דרישה מפורשת המופנית אל העם לשוב אל ה', ורמז מפורש לשלוש עשרה מידות של רחמים, שנאמרו למשה בסיני, והיו נאמרות בפי בני ישראל בתפילות בעת צרה. וזה לשון הכתובים המתארים את טקסי הצום השני: "וגם עתה נאם ה', שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלהיכם, כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה" (יואל ב', יב-יג). מלבד הצום והתשובה והזכרת מידות הרחמים – הכתוב מזכיר כאן שלושה דברים: בכי, מספד וקריעה. אלו הם דברים שבימינו קשורים בטקסי אבלות על המת, ואולם בימי קדם היו "בכי, מספד וקריעה" נעשים בכל עת של צער גדול על כל צרה שלא תבוא. ומטרתם כפולה: להביע את רגשות הצער שבליבו של האדם, וגם לבקש רחמים מאת ה'. על הקריעה הנביא מצווה "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם". אפשר שאין הנביא מבטל בזה את מנהג קריעת הבגדים אלא הוא מזהיר את העם שישימו לב שקריעת הבגדים סמל היא ל"קריעת הלב" – כלומר: לשינוי הנטיות הרעות שבלב לנטיות לעשות מעשים טובים. ולפי זה יש להבין את הלשון "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" – וקרעו את לבבכם ולא את בגדיכם בלבד. והנביא מסיים "מי יודע ישוב ונחם". בעלי המדרש פירשו שאלו דברי אזהרה: מי האיש היודע שיש בידו עבירות – יעשה תשובה ויתחרט על מעשיו הרעים. ואולם מסתבר, שפשוטו של מקרא: אולי יש תקוה שישוב ה' ויתחרט על הרעה שהביא על הארץ. לפי פירוש זה – אין הנביא מבטיח הבטחה גמורה שבעקבות התשובה תבוא התשועה, אלא הוא אומר, שיש תקוה לזאת. ואולם בעלי המדרש חששו, שפירוש מעין זה יקטין את ערך התשובה בעיני ההמון, ועל כן פירשו שזאת קריאה אל החוטאים לעשות תשובה.

הצום השלישי הוא החמור משני הצומות הראשונים. גם הוא מוכרז בתקיעת שופר. בצום נקראים להשתתף בני העם כולם: "זקנים, עוללים ויונקי שדים, חתן מחדרו, וכלה מחופתה" (יואל ב', טו). כל אלה מוזמנים להשתתף באספת עם גדולה ("עצרה"), הנערכת כפי הנראה, בחצרות בית המקדש. והכוהנים עורכים טקס של בקשת רחמים במקום הקדוש ביותר שבעזרה: "בין האולם ולמזבח, יבכו הכוהנים משרתי ה', ויאמרו, חוסה ה' על עמך, ואל תתן נחלתך לחרפה, למשל בם גויים, למה יאמרו בעמים איה אלהיהם" (יואל ב', יז). בתפילה זו אין זכר לתשובה, ששב העם אל ה', משום שהמתפללים אינם מבקשים כאן בזכות עצמם, אלא מבקשים למען שם ה', שלא יחולל בגויים. שהרי כשבאה רעה על ישראל, רק יראי ה' שבישראל, תולים את הדבר בעונש על חטאות ישראל, ואילו הגויים עובדי האלילים רואים ברעות הבאות על ישראל סימן, שחס ושלום אין כוח באלוהי ישראל להושיע את עמו. ועל כן גם כשישראל חוטאים לה', אין ה' מביא עליהם עונש של כליה גמורה, אלא תמיד אחרי העונש הוא חוזר ומביא להם טובה וישועה. ויתרה מזו: גם עצם הדברים שהגויים מדברים כנגד אלוהי ישראל, חרפה הם לישראל בעצמו, ועל כן חילול שם ה' הוא בעצמו העונש לישראל, ולהפך: החרפה לישראל היא חילול שם ה'. וכשהמתפללים מכירים את הדבר הזה ומזכירים אותו בתפילתם – תפילתם מתקבלת, וכבר משה רבינו בשעתו אמר את הדבר הזה בתפילתו בעד ישראל: "למה יאמרו מצרים לאמר" וגו' (שמות ל"ב, יב). ובמקום אחר התפלל משה ואמר: "ואמרו הגויים... מבלתי יכלת ה'" וגו' (במדבר י,ד, טו-טז), ותפילתו נענתה ונאמר לו: "סלחתי כדבריך" (במדבר י"ד, כ). ואף התפילה בימי יואל מתקבלת כמו שנאמר בהמשך הדברים בנבואת יואל: "ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו". (יואל ב', יח)