תודיעני אורח חיים

מזמור ט"ז מסתיים בהכרזת בטחון מוחלט בה' המציל את נפש חסידיו משאול: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (י-יא). הלשון: "תודיעני ארח חיים" – שהיא, לפי ההגדרה הדקדוקית, לשון עתיד – עשויה להתפרש, לפי דרכי סגנון המקרא, בשלוש משמעויות שונות, שאינן מוציאות זו את זו אלא משלימות זו את זו. יש בלשון "תודיעני" כוונה של בקשה ותחינה: אנא הודיעני אורח חיים. ויש בלשון זה הבעת בטחון למה שיקרה בימים הבאים. כלומר: אני בטוח כי אתה עתיד להודיעני אורח חיים. ויש בלשון זו הבעת תודה על פעולה מתמדת של השגחת האל על הבוטח בו, כלומר: אני מודה ומכיר כי אתה הוא המודיעני אורח חיים. 

גם הלשון "ארח חיים" הבא כניגוד לשאול ושחת כולל בתוכו רמזים לעניינים רבים. "שאול ושחת" הם שמות פיוטיים למוות ולמקום שהמתים נמצאים שם. עיקר הוראתו של "שחת" הוא בור עמוק. כי המתים או רוחותיהם מדומים במליצות הקדמונים, כשוכנים בבור גדול רחב ועמוק הנמצא במעמקי האדמה. ומשום כך נאמר על המת שהוא "יורד שאולה". ובניגוד למקום המוות, שהוא למטה, מקום החיים הוא למעלה. ו"ארח חיים" – הדרך המובילה אל מקום החיים (או הדרך שהאנשים החיים מתהלכים בה) – כיוונה הוא כלפי מעלה. וכן נאמר במשלי: "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" (משלי ט"ו, כד). ואם כן, המשמעות של הלשון "תודיעני ארח חיים" היא: תשמרני שלא אמות אלא אחיה. 

ובכל המקרא כולו, חיים הראויים לשמם הם חיים של מעשים טובים והליכה בדרך הישרה. והחוטאים והפושעים הולכים בדרכי שאול אף בחייהם. וכן נאמר במשלי על האשה המנאפת: "רגליה יורדות מוות שאול צעדיה יתמכו" (משלי ה', ד); "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב', יט). ועל האיש החפץ חיים נאמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב... סור מרע ועשה טוב" (תהלים ל"ד, יג-טו). מצירוף הדברים האלה עולה, שבלשון "תודיעני אורח חיים" רמוזה המשמעות: תלמדני את דרך ההתנהגות הטובה והמעשים הישרים, וזה מתאים לדברים הנאמרים במזמור הזה: "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי". כלומר: המשורר מברך את ה' על אשר הוא נותן במחשבותיו ובכליותיו עצות ומוסר ללכת בדרך הטובה שהיא "אורח חיים". 

עד הנה דיברנו על "ארח חיים" במשמעות החיים שבעולם הזה, ואולם חז"ל והרבה מן המפרשים הראשונים והאחרונים הבינו את הפסוק הזה – "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" – כרומז לחיים נצחיים, שירא האלוהים זוכה להם לאחר המוות בעולם הזה. עניין זה של החיים הנצחיים לפי פשוטם של המקראות היה בכל הדורות נושא להתלבטויות של הוגי הדעות היהודים בינם לבין עצמם, וגם לוויכוחים בין שלומי אמוני ישראל ובין כתות סוטות ודתות אחרות. והעולה מעיון בפשט לשון הכתובים הוא, שדעה מקובלת ונפוצה בין המוני בית ישראל, כבין המוני כל עמי הקדם, הייתה, שרוחות המתים אינם נכחדות כליל אלא מוסיפות להתקיים בשחת ובשאול. ומבין השיטין של לשון המקרא ניכר, שנביאי ישראל ומשוררי הקודש נקטו את הדימויים על אודות שחת ושאול וכל בלהות המוות כלשונות מליצה ופיוט בלבד, לשונות שמקורם בתפישות של עובדי האלילים, שדימו ששאול ומוות הם כחות אלוהיים השוכנים מתחת לאדמה. ולפי אמונת הייחוד הצרופה של בני ישראל, אין האדם מת אלא ברצונו ובפעולתו של ה', שלוקח אליו את חסידיו. והמקראות מרבים לתאר את בלהות שאול כפי דימויי ההמון, וממעטים בתיאור הנעימות שבחיי הנצח כפי האמונה הצרופה, משום שהדברים הם סתומים ונעלמים, בבחינת: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיהו ס"ד, ג). 

ואומנם הרבה דרשנים דרכם להפריז על המידה והם מפרשים לשונות "חיים" שבמקרא על חיי העולם הבא, גם במקום שברור שפשט הכתוב עוסק רק בחיים שבעולם הזה. ומכל מקום נראה, שבמזמור ט"ז המשורר מביע את אמונתו ותקוותו לזכות בחיי נצח, שמעבר לחיי העולם הזה. ועל פי זה יש לבאר גם את הפסוקים הסתומים שבראשית המזמור: "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. ירבו עצבותם אחר מהרו בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי". הדברים רומזים, לפי דעתנו, למנהגים האלילים של עבודת המתים "הקדושים אשר בארץ", עשות פסילים להם ("עצבותם" מלשון "עצבים" – פסילים), וניסוך נסכי דם להם. כל אלה מתוך מגמה להיטיב את מצב המתים בשאול, וגם כדי לפייס את האלילים, או השדים, שבשאול, שייטיבו עם העובד להם ביום רדתו שאולה. אבל המשורר הבוטח בה' וחוסה בו, אינו זקוק לכל אלה. כי הוא סמוך ובטוח כי ה' לא יניחנו לרדת שאולה, אלא ייקחנו אליו, אל מקום אשר "נעימות בימינך נצח".