שימושם של מזמורי תהלים כתפילות בימי קדם

על מקומם של מזמורי תהלים בסדר התפילה בימינו יש לומר דבר והיפוכו: מצד אחד – רבים מאוד ממזמורי תהלים כלולים בתפילות השגורות בפי כל והנאמרות מידי יום ביומו בתפילות הציבור והיחיד. ויש גם סידורי תפילה, שספר תהלים כולו נספח עליהם. ויש יראי שמים, חובבי תפילה, האומרים בתפילתם את ספר תהלים כולו על פי הסדר מידי יום ביומו, ומסיימים אותו אחת בחודש או אחת בשבוע. ואולם מצד שני הדבר ברור, שמכל מזמורי תהלים רק קבוצה אחת של מזמורים נאמרת כתפילת חובה גמורה על פי ההלכה, ואמירתה נחשבת כמצוות עשה מיוחדת מדברי חכמים (ועל פי פוסקים אחדים אפילו מן התורה), והיא קבוצת מזמורי ההלל, הנאמרת במועדים בברכה מיוחדת: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא (או: לגמור) את ההלל". ואילו כל שאר המזמורים כולם, ואף אלו שאמירתם נשתרשה ונעשתה מנהג קבוע וממלאת מקום מרכזי בהשפעה על רגשות המתפללים ותופסת מקום רב בשירה בבית הכנסת בימינו, אינם נחשבים לעיקר תפילת החובה על פי ההלכה ובמסיבות מסוימות אפשר להשמיטם. בלשון אחרת: מכל מזמורי תהלים הכלולים בסידור התפילה בימינו, רק מזמורי ה"הלל" נקבעו בתקופה הקדומה לתפלת חובה, ואמירתם בימינו היא המשך רצוף של סדר העבודה והתפילה בבית המקדש. ויתר המזמורים נקבעו בתקופה מאוחרת. ואף אמירת מזמור היום "שהלוויים היו אומרים בבית המקדש" הוא מנהג חדש ואינו המשך רצוף של מנהגי התפילה במקדש. אמירת המזמורים המסיימים את ספר תהלים (קבוצת המזמורים קמה-קנ: מזמורי "הללויה" או "הלל שבכל יום") בראש תפלת שחרית בכל יום יש לה אמנם רמז בתלמוד בבלי, אבל עיקר קביעתה בתפילת שחרית בציבור היה בימי הגאונים בבבל. ואין מזמורים אלו (ולא הברכות שלפניהם ושלאחריהם) בסדר התפילה העתיק בנוסח ארץ ישראל. "קבלת שבת" באמירת מזמורי תהלים היה מנהג שהנהיגו המקובלים בצפת לפני מעט יותר משלוש מאות שנה.

ואולם יש הרבה סימנים לכך שבימי קדם – בימי הבית הראשון ובמחצית הראשונה של ימי הבית השני – היו מזמורי תהלים משמשים לתפילות הציבור והיחיד. המשורר במזמור ה' אומר: "ה' בקר תשמע קולי בקר אערוך לך ואצפה" (תהלים ה', ד). המשמעות הפשוטה של הדברים, שהמזמור נועד מעיקרו להיאמר כתפילת בוקר – תפילת שחרית. במזמור קמ"א המשורר אומר: "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (תהלים קמ"א, ב). משמעות הדברים היא, שהמזמור נאמר מעיקרו כתפילת "מנחה" לעת ערב. במזמור ד נאמר: "אמרו בלבבכם על משכבכם..." (תהלים ד', ה); "בשלום יחדו אשכבה ואישן" (שם ט). הדברים הם אפוא תפילה לפני השינה, כעין קריאת שמע על המטה בימינו. במזמור סח נאמר: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (תהלים ס"ח, י). המשמעות הפשוטה של הדברים שהיא "תפילת הגשם", המבקשת את ה', שיוריד גשם על הארץ הנלאה, העייפה והצמאה למים. במזמור עח נאמר: "האזינה עמי תורתי" (תהלים ע"ח, א); "אשר ציוה את אבותינו להודיעם לבניהם" (שם ה). ובהמשך הדברים המשורר מפרט את הנסים שעשה ה' לישראל ביציאת מצרים. נמצא שהמזמור בא לקיים את מצוות התורה לספר לבנים על יציאת מצרים והוא כעין אבטיפוס לנוסח של "הגדה של פסח" שבימינו. ויש עוד ראיות רבות, ישירות ועקיפות, שאכן מזמורי תהלים היו משמשים למעשה כתפילות בימי קדם.

אפשר למצוא כאן השתלשלות בקו מעגלי: מראשיתם היו מזמורי תהלים עיקר תפילת ישראל; בסוף ימי הבית השני הלכו ויצאו מהשימוש היום יומי בתפילות הציבור, ותחתיהם נכנסו התפילות והברכות שתיקנו חז"ל. ואחרי החורבן, כשגברו בעם הגעגועים לימי קדם, חזרו לאט לאט מזמורי תהלים לתפוש חלק גדול ונכבד בסדר התפילה, אם כי לא הגיעו ברובם למדרגת חובה גמורה.

יש הסוברים שחז"ל תיקנו נוסח תפילה חדש ולא קבעו את מזמורי תהלים כתפילת חובה, משום שמזמורי תהלים נראו בעיניהם כקדושים קדושה יתירה ונועדו להיאמר רק בבית המקדש בשירת הלווים על דוכנם. אבל נראה בעינינו, שאין טעם זה נכון, שאנו מוצאים, שגם בבית המקדש עצמו תיקנו חכמים ברכות שאינן מזמורי תהלים. אלא עיקר הטעם שחז"ל תיקנו נוסח חדש לתפילות ישראל הוא, שלשון מזמורי תהלים לשון פיוטית נשגבה וסתומה היא ולא הייתה מובנת להמון העם. וחז"ל ביקשו ללמד את כל המון העם כולו להתפלל ולשפוך שיחו לפני אלוהיו בלשון שתהא מובנת לו, וימצא בה מבע למשאלות נפשו. לפיכך עמדו ותיקנו מטבע ברכות ותפלות שלשונם שווה לכל נפש. ועם כל זה חז"ל שמרו בנוסח תפילותיהם את היסודות העיקריים שבמזמורי תהלים, ורבות מחתימות הברכות הן לשונות מזמורי תהלים, כגון: "בונה ירושלים", שהיא לשון מזמור קמ"ז, ב: "בונה ירושלים ה'"; "שומע תפילה" שהיא לשון מזמור ס"ה, ג: "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו"; "המברך את עמו ישראל בשלום", שהיא לשון חתימת מזמור כ"ט: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".