דברי הימים - עם ישראל כרצף

ספר דברי הימים מספר את קורות מלכות בית דוד מראשיתה ועד חורבן הבית הראשון וגלות בבל, והוא מסיים ברשיון כורש לבניין הבית השני. כמו בכל ספרי המקרא, כן גם בספר דברי הימים, ניכר הדבר שאין סיפורי קורות הימים מסופרים לשם ידיעת העבר לשמה, אלא לשם הפקת לקחים מוסריים. ומתוך השוואת נוסח הסיפורים שבדברי הימים אל נוסח הסיפורים המקבילים בספרים אחרים שבמקרא, אפשר לעמוד על מגמתו של ספר דברי הימים ועל הלקחים שהוא מבקש להטיף להם ולהטעים אותם בייחוד.

ספר דברי הימים נכתב מלכתחילה כדי לחזק את רוחם ואת אמונתם ואת תקוותם של בני ישראל היושבים בארץ בימים שלאחר בניין הבית השני. הם היו עדה קטנה הנתונה לשלטון משעבד של מלכות פרס. הבית השני אשר בנו היה קטן בעיניהם מן הבית הראשון, שנחקק בדמיונם ובזכרונם כבית מפואר מלא הוד והדר. אל האנשים האלה מכוון ספר דברי הימים את דבריו, את סיפוריו ואת הטפותיו. ועיקר הכוונה הרמוזה בהם היא ללמדנו, שהעדה הקטנה של שבי ציון היא ההמשך הרצוף של עם ישראל ותפארתו הגדולה שבימי הבית הראשון. ותפארת זו עתידה עוד לחזור אם ילכו בני ישראל בדרך הטובה, ויקיימו את מצוות תורת ה' ביד משה.

ויש שלושה רעיונות יסודיים שספר דברי הימים מטעים אותם בייחוד: הרעיון האחד הוא שלשלת היוחסין: ספר דברי הימים מביא רשימות יחס רבות של כל הדורות החל מן אדם הראשון ובני נח, וברור שלחלק גדול מן הרשימות האלה לא היה בימי כתיבת הספר משמעות מעשית, ולא הביא ספר דברי הימים את כל הרשימות האלה, אלא כדי ללמד את הלקח, שקהל ישראל שבדורו הם צאצאים ישירים של בני ישראל שבימים הקדמונים, בני אברהם יצחק ויעקב, נוחלי הארץ בימי יהושע, ושבטי ישראל שבימי המלכות.

הרעיון השני הוא מלכות בית דוד. ספר דברי הימים אינו מספר את קורות מלכות אפרים – מלכות שומרון – אלא רק במקום שהדברים קשורים למלכות יהודה, מלכות בית דוד. והטעם לכך הוא, שהרציפות של קיום עם ישראל סמלה הוא הרציפות של מלכות בית דוד, רציפות שלא נפגמה ולא בטלה בתודעת העם אף בחורבן הבית הראשון ובגלות בבל, והתקווה לחידוש גדולת ישראל כרוכה בתקווה לחידוש מלכות בית דוד. ואילו מלכות שומרון, עד כמה שהייתה גדולה ומפוארת בשעתה, חלפה ועברה מן העולם ולא תתחדש עוד.

והרעיון השלישי, שספר דברי הימים מטעים במיוחד הוא, ששמירת מצוות תורת משה היא יסוד קיומו והצלחתו של עם ישראל, ותורת משה היא גם הגורם לרציפות הדורות בעם ישראל, בזאת שכל דור ממשיך את קיום מצוות התורה שקיבל מן הדורות הקודמים לו. חשיבותה הגדולה של תורת משה ניכרת גם ברשימות היחס. רשימות היחס שבתורה הועתקו כולן בספר דברי הימים, ואפילו הרשימות של בני נח ושל מלכי אדום. ובעל דברי הימים ממשיך את רשימות היחס של התורה אל הדורות האחרונים, כדי להראות שהאישים הגדולים שקמו בישראל בדורות שלאחר משה מוצאם מן ראשי האבות ונשיאי השבטים הנזכרים בתורה.

כך נתפרש בדברי הימים שיהושע בן נון הוא נכדו של אלישמע בן עמיהוד נשיא שבט אפרים הנזכר בתורה (במ' ז מח ועוד). וכן דוד המלך הוא מצאצאיו של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה שבתורה (דבר הנזכר גם בסוף מגילת רות). שמואל הנביא הוא לפי רשימות היחס שבדברי הימים מצאצאי קרח, וכתוב בתורה "ובני קרח לא מתו" (במ' כו י) ומבני בניהם הוא שמואל הנביא, ומצאצאי שמואל הוא הימן, המשורר הידוע ממזמורי תהלים. בימיו של בעל ספר דברי הימים היה עיקר תשומת הלב של יראי ה' המבקשים לקיים מצוות התורה, נתון לבית המקדש ולסדרי העבודה בו. ולפיכך ספר דברי הימים מרבה לתאר את סדר העבודה בבית המקדש בימי המלכים הצדיקים. וגם כאן הכוונה היא להטעים, שסדר העבודה הנהוג בימי הבית השני הוא כמתכונת סדר העבודה שהיה נוהג בימי קדם, בימי המלכים הכשרים שבבית הראשון שקיימו את תורת משה לכל פרטיה.

הפרט הראשון בעניין זה נזכר בימי דוד, מלפני בניין הבית, בעניין העלאת הארון. בשמ"ב פרק ו מסופר, שהעלה דוד את הארון בעגלה, ועוזא שהיה נוהג בעגלה שלח ידו ונגע בארון, ואף ה' חרה בו והמית אותו בו במקום. סיפור זה מובא גם בדברי הימים. ואולם בדברי הימים סופר שלמד דוד את הלקח מן האסון הזה, והוא שהאסון נגרם מפני שלא העלו את הארון כפי הכתוב בתורה. וכך כתוב בדברי הימים: "אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלויים כי בם בחר ה' לשאת את ארון ה' ולשרתו עד עולם" (דה"א טו ב). הכתוב רומז בבירור ללשון התורה: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דב' י ז). ובהמשך העניין נאמר: "וישאו בני הלויים את ארון האלהים כאשר צוה משה, כדבר ה' בכתפם במטות עליהם" (דה"א טו ט). והכתוב כאן רומז בבירור לדברי התורה על בני קהת, שלא נתן להם משה עגלות, כמו שכתוב: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במ' ז ט). בספר דברי הימים בא הפסוק היחידי בכל המקרא המלמדנו שבית המקדש נבנה במקום שנזכר בתורה, בהר המוריה: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו" (דה"ב ג א). והדברים רומזים בבירור לדברי התורה בפרשת העקדה: "ולך לך אל ארץ המוריה" (בר' כב ב); "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בר' כב יד). ובעל דברי הימים דורש את דברי אברהם כרמז שעתיד ה' להיראות אל דוד בהר המוריה.