תופשי התורה לא ידעוני

בתוכחתו הקשה לישראל מנה ירמיהו ארבעה שמות, או כינויים, למנהיגים העומדים בראש העם וחייבים להדריכו בדרך הטובה, וכולם מעלו בתפקידם: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותפשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, והנביאים נבאו בבעל, ואחרי לא יועילו הלכו" (ירמיהו ב', ה). פסוק זה משקף בבירור את חלוקת השלטון בישראל בימי קדם לארבע רשויות: "הכוהנים" הם הממונים על ענייני המקדש והעבודה בו. "תופשי התורה" הם המלמדים את העם את החוקים והמשפטים, והם המפקחים על הדיינים ועל השופטים. "הרועים" הם המלך והשרים העוסקים בעניינים מדיניים וצבאיים. ו"הנביאים" הם המודיעים לעם את רצון ה' ברוח הקודש השורה עליהם, ומתפללים אל ה' בעד העם. ותוכחת הנבואה שבפי ירמיהו אומרת, שכל העומדים בראש ארבע הרשויות האלה עשו את מלאכתם רמייה.

הכוהנים נצטוו לשרת בשם ה' ולברך את העם בשם ה', אבל הם לא אמרו "איה ה'", כלומר: לא פנו אל ה' ולא ביקשוהו שיופיע ויקבל ברצון את קרבנותיהם ויאשר את הברכה שהם מברכים את העם.

 ו"תופשי התורה" האמורים ללמד לעם את מצוות ה' ולשפוט את העם על פי המשפטים הכתובים בתורת ה', לא ידעו את ה', הכוונה: לא שמו לבם למצוותיו ועברו עליהן ביד רמה. כמו שנאמר על בני עלי הכהן בשילה: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'" (שמו"א ב', יב).

"והרעים" – המלך והשרים המכנים את עצמם "רועי העם" ומתפארים שהם דואגים לספק את צרכי העם ומוליכים אותו בדרך הטובה כמו רועה את צאנו – פשעו בה', שהוא אדון הצאן – עם ישראל – ולפניו הם חייבים למסור דין וחשבון, כיצד נהגו בצאן.

ו"הנביאים", שחובתם לפנות אל ה' ולבקש ממנו שיאציל עליהם את רוח נבואתו, מבקשים לקבל נבואות מאת הבעל ושאר אלילים שאין בהם ממש.

הכינוי "תופשי התורה" שבפסוק זה הוא יחידאי בכל המקרא. המלה "תופש" ו"תופשים" נאמרת ברוב המקראות במי שאוחז בידיו חפץ כל שהוא ומחזיק בו בכוח כדי שלא יישמט מידו. וכן נאמר באומן, או בעל מלאכה, המחזיק בידו את כלי מלאכתו, כמו שנאמר על יובל בן למך: "הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב" (בראשית ד', כא). לפי זה יש לפרש, ש"תופשי התורה" הם הכוהנים, או הלוויים, האוחזים בידם ממש את ספר התורה, כמו שמצאנו, שנתן משה את ספר התורה לכוהנים בני לוי (דברים ל"א, ט) וציווה עליהם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד" (דברים ל"א, כו). ובמשפט המלך נאמר: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים" (דברים י"ז, יח). הרי שהתורה נתונה בידי הכוהנים הלוויים: הם השומרים על הטופס המקורי שלה, והם המפקחים שההעתקות ממנה תהיינה נכונות ומדויקות. בסיפור על פעולותיו של המלך יהושפט נאמר בדברי הימים, ששלח את השרים עם הכוהנים ועם הלוויים ללמד בערי יהודה את תורת ה'. ולשון הכתוב שם: "וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה' ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם" (דה"ב י"ז, ט). מכאן עולה, שמלמדי התורה בעם היו "תופשי התורה" במשמעות המילולית, הם היו מחזיקים את התורה בידם ומלמדים מתוכה לעם. מפסוקים רבים אנו לומדים, שבימים הקדמונים היה לימוד התורה בעיקר עיסוקם של הכוהנים והלוויים. ותוכחה לכוהנים שאינם ממלאים את תפקידם זה כראוי, נמצאת בהרבה דברי נבואה, מלבד הנבואה הזאת שבירמיהו. יחזקאל אומר: "כהניה חמסו תורתי" (יחזקאל כ"ב, כו). וצפניה אומר: "כהניה חללו קדש חמסו תורה" (צפניה ג', ד). לפי זה אפשר לומר, שהכוהנים ותפשי התורה הנזכרים כאן זהים הם, והם נקראים "כהנים" כשהם עוסקים בעבודת הקורבנות, ונקראים "תופשי התורה" כשהם עוסקים בהוראת התורה.

 ואולם מסתבר, שמלבד הכוהנים והלוויים היה עוד חוג של אנשים הכלולים ב"תופשי התורה", והם מושלי המשלים, הסופרים וה"חכמים" אשר דברי חכמתם משוקעים במקומות שונים במקרא וביחוד בספר משלי. פתגמי ספר משלי מדברים הרבה בשבח החכמה הזהה עם התורה ויראת ה', ועל כן נחשבו גם ה"חכמים" בכלל "תופשי התורה" ומהחכמים האלה היו גם יועצי המלך ושריו. ושבחו של המלך עצמו היה שגם הוא בין החכמים, כגון שלמה המלך החכם מכל האדם. "תופשי התורה" במשמעות הרחבה הם, אפוא, גם הכוהנים והלוויים המלמדים את תורת ה', וגם השרים והשופטים והיועצים ואפילו המלך בעצמו. והם הגיעו לכלל תופשי התורה דרך ה"חכמה", המלמדת את יראת ה', ומשום כך נזכרו "תופשי התורה" בין הכוהנים לבין הרועים, כי בחבורה הזאת של "תופשי התורה" נפגשו הכוהנים ושרי המלך ושתפו פעולה. ועל כן מצאנו, שבמקום אחר ירמיהו אומר: "כבושת גנב כי ימצא, כן הובישו בית ישראל, המה מלכיהם שריהם, כהניהם ונביאיהם" (ירמיהו כ', כו). הכוהנים והנביאים נזכרים גם בפסוקנו, המלכים הם הרועים שבפסוקנו, נמצא שה"שרים" הם "תופשי התורה" שבפסוקנו. והעולה מכאן, שיש ארבעה מקורות – אשר במצב הטוב והשלם משפיעים דעת תורה ויראת ה' בעם: המקור האחד – תורת ה' ביד משה המסורה בידי הכוהנים. המקור השני – לקחי המוסר של החכמים. המקור השלישי – חוקי המלך והשרים. והמקור הרביעי – דבר ה' שבפי הנביאים.