תורת המוסר של ירמיהו

המלה "מוסר" בלשון העברית עברה הרבה גלגולי משמעויות. והלומד מקרא חייב לזכור שאין משמעות "מוסר" במקרא כמשמעותה בלשון ימינו, וגם במקרא היא באה בגוונים שונים של משמעויות. ירמיהו אומר בתוכחתו: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" (ירמיהו ב', ו). משמעות הדברים, שהם לא הוציאו את המסקנות הנכונות מן המכות שהוכו. וזאת משמעות הביטוי "לקיחת מוסר", הנמצא פעמים אחדות בירמיהו ובמקומות אחרים במקרא. ואולם התקבולת של "מוסר" אל "הכיתי את בניכם" מעמידה אותנו על המשמעות המקורית של מוסר, והיא המכות, שההורים או המחנכים מכים את הילדים כדי להענישם על מעשיהם הרעים שעשו, וכדי ללמדם ללכת בדרך הטובה.

המילה "מוסר" מעיקרה משמעה ייסורים – הכאבים הנגרמים מן המכות. ומכאן נשתלשלה המשמעות של המסקנות הטובות שהמוכה מסיק מן המכות שהכוהו, ובהשתלשלות נוספת קיבלה המילה "מוסר" משמעות של דברי הטפה ושידול הערוכים בחכמה, וגם דברי תוכחה, גערה ונזיפה. על השתלשלות המשמעויות האלה של המלה "מוסר" אנו יכולים לעמוד מתוך התבוננות בשני פסוקים סמוכים שבספר משלי: "הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת, אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות, אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כ"ב, יג-יד). ויש לפעמים שהלוקח מוסר אינו המוכה עצמו, אלא אדם אחר, הרואה את העונש שבא על המוכה, כמו שמספר החכם בספר משלי: "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים כָּסו פניו חרולים. וגדר אבניו נהרסה, ואחזה אנכי אשית לבי, ראיתי לקחתי מוסר" (משלי כ"ד, ל-לב). הרי שהחכם לקח מוסר מן המראה שראה את מצבו של כרם העצל.

לפי הדבר הזה אפשר לפרש את דברי ירמיהו כאן בשני פירושים המשלימים זה את זה, פירוש אחד – הבנים המוכים לא למדו את ה"לקח המוסרי" מן המכות שהוכו. והפירוש השני – שאף האבות לא למדו לקח מן המכות שבאו על בניהם. ומצירוף שני הפירושים האלה עולה הכוונה המלאה של התוכחה הזאת. והיא, שה' הביא מכה גדולה על עם ישראל, והמכה הייתה לשווא. עם ישראל לא למד את הלקח, ולא רק האנשים שניצלו מן המכה לא היטיבו את דרכם, אלא אפילו האנשים שסבלו בעצמם מן המכה, לא העלו על דעתם לומר, שבגלל דרכם הרעה באה עליהם המכה הגדולה הזאת.

עיקר מציאותה של המילה "מוסר" היא בספר משלי, ולאחריו היא נמצאת הרבה בספר ירמיהו. ואפשר שהזמן גרם לכך. שהרי ירמיהו חי בזמן החורבן והוא מטיף לבני דורו: ראו בעיניכם את המוסר – את העונש, וקחו מוסר – לימדו את הלקח. ואפשר לומר עוד שירמיהו הנביא, שהיה גם כהן, היה גם מן חוגי החכמים מושלי המשלים ומטיפי המוסר. ונראה שהיה מגע וקשר שיש בין הכוהנים לבין החכמים ששניהם הם "תופשי התורה" ומלמדים לעם. וכאן אנו מבקשים להטעים את הקשר שיש בין החכמים והנביאים, ששניהם מטיפים מוסר לעם. וירמיהו איחד בפעולתו הנבואית את שלושת העניינים האלה: התורה החכמה והנבואה.

ירמיהו משתמש בחוקי התורה להפיק מהם לקח מוסרי ולהוכיח ולנחם בהם את העם. בהמשך נאום הנבואה הזה מביא ירמיהו את חוק התורה, האוסר על אדם לשאת שוב את גרושתו לאחר שנישאה לאיש אחר, ורואה בחוק הזה סמל להתנהגות עם ישראל ביחסו לאלוהיו: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד, הלוא חנוף תחנף הארץ, ההיא, ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה'" (ירמיהו ג', א). ועוד: ירמיהו מזכיר את חוק התורה המתיר להרוג בו במקום את הגנב הנמצא במחתרת, ומוכיח את בני ישראל שהם שופכים דמי נקיים ואינם יכולים לטעון, שהנרצחים היו אנשים שבאו במחתרת: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים" (ירמיהו ב', לד). ואף בנבואת נחמה מזכיר ירמיהו את חוק התורה. התורה אוסרת על זר לאכול קודש, ומי שעושה כן חייב קרבן אשם, וירמיהו מתאר את חיבת ה' לישראל ואומר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו" (ירמיהו ב', ג). ירמיהו נוקט גם את דרך החכמים מושלי המשלים, העורכים את הטפותיהם על יסוד דוגמאות מחיי יום יום של בני אדם, וגם מתופעות הטבע ודרכי בעלי החיים. בהמשך התוכחה מציין ירמיהו את הקשר הנפשי החזק שבו קשורה הכלה (ובכלל: האישה) אל תכשיטיה ואומר: "התשכח בתולה עדיה כלה קישוריה ועמי שכחוני ימים אין מספר" (ירמיהו נ"ב, לב). ואת האויב הבא על ישראל ירמיהו ממשיל לאריה היוצא לטרוף. והוא מגיח ממקום מסתרו בין סבכי העצים: "עלה אריה מסבכו" (ירמיהו ד', ז). ואת ההטפה לשינוי הדרך הרעה אל הדרך הטובה ולתשובה אל ה' ירמיהו מנסח בשני משלים רצופים, הלקוחים משני שטחים שונים: המשל האחד מן עבודת החקלאות: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים" (ירמיהו ד', ג). והמשל השני ממצוות ברית המילה שבתורה: "המולו לה' והסירו ערלות לבבכם איש יהודה ויושבי ירושלים" (ירמיהו ד', ד).