ההלל המצרי וההלל הגדול

קבוצת המזמורים מתחילת מזמור קי"ג ועד סוף מזמור קי"ח מפורסמת בשם "הלל" שהיא מכונה בו במשנה ובתלמוד, בספרי הפוסקים, ובסידורי התפלה. המלה "הלל" על פי משקלה הדקדוקי היא מקור של בניין פיעל, אבל הפכה בזמן קדום מאוד לשם עצם, שם שבו נקראות קבוצות מסוימות של מזמורי תהלים, הנאמרות לשם הבעת תהילה והודיה לה'. ואפשר שכבר בלשונו של בעל ספר דברי הימים באה המלה "הלל" במשמעות זו. בסיפור שבדברי הימים על חנוכת בית המקדש שבנה שלמה נאמר "והלוים בכלי שיר ה', אשר עשה דויד המלך להודות לה', כי לעולם חסדו, בהלל דויד בידם" (דה"ב ז', ו). מסתבר ש"הלל דוד" פירושו: מזמורי תהלים. ולא פירש הכתוב איזה מזמורים נאמרו. ומסיים ב"הודיה", וזהו הצירוף הידוע בדברי חז"ל "הלל והודאה".

מזמור קי"ג הוא כעין פתיחה לקבוצה של ששת מזמורי "ההלל", ולאחר הפתיחה הזאת בא מזמור קי"ד, הפותח "בצאת ישראל ממצרים". ומפני זה מכונה "הלל" זה גם בשם "הלל המצרי", להבדיל בינו ובין קבוצות אחרות של מזמורים המכונות גם הן לפעמים בשם "הלל". מזמור קט"ו פותח בתלונה על חילול כבוד ה' בפי הגויים השואלים "איה אלהיהם" של ישראל. נמצא שרציפותו של מזמור קט"ו לאחר מזמור קי"ד, מכוונת להטעים את השינוי לרעה שחל במצבו של עם ישראל, וממילא גם בכבודו של ה' אלוהי ישראל בעיני הבריות. לפנים, בימי יציאת מצרים, חרדה כל הבריאה כולה מפני ה': "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור, ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" (תהלים קי"ד, ג-ד), ואילו בזמן שישראל בצרה, הגויים מחרפים את אלוהי ישראל ושואלים "איה אלהיהם" (תהלים קט"ו, א). ותחת אלוהי אמת יש לגויים האלה עצבים של כסף וזהב מעשי ידי אדם, כמו שנאמר בהמשך מזמור קט"ו. תיאור הצרה הגדולה שהמשורר (המדבר בשם כל ישראל) נמצא בה, יש לנו במזמור קט"ז: "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא" (תהלים קט"ז, ג). ואולם לאחר הצרה, הישועה באה. והמשורר מודה לה' לעיני כל העם בחצרות בית המקדש בירושלים: "לך אזבח זבח תודה... נגדה נא לכל עמו, בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים" (תהלים קט"ז, יח-כ). גם מזמור קי"ח פותח בתיאור הצרה והמצוקה מחמת האויבים, הגויים הסובבים את ישראל: "מן המצר קראתי יה... כל גוים סבבוני" (קי"ח, ה-י), ומסיים בתיאור חגיגת ההודיה וקרבן התודה: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, אלי אתה ואודך" (קי"ח, כז-כח). 

אפשר שמלכתחילה היו המזמורים של "ההלל" חיבורים שונים העומדים בפני עצמם. אבל ברור הדבר, שכבר בתקופה קדומה מאוד נצטרפו המזמורים האלה לחטיבה אחת – להלל – ונקבעה התקנה לאומרו בסדר התפילה בימי חג ומועד ובימי ההודיה על התשועות שעשה ה' לישראל. ומבחינה זו מעמדו של ההלל הוא מיוחד במינו, ושונה מכל יתר המזמורים המרובים המצויים בסידור התפילה שלנו. מזמורי ההלל הם היחידים בכל מזמורי תהלים, שאמירתם בסדר התפילה שלנו, היא המשך רצוף לסדר העבודה בבית המקדש. וזו הפעם היחידה בסידור התפילה שלנו, שאמירת מזמורי תהלים נחשבת למצוות עשה מיוחדת, ונפתחת בברכה מיוחדת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא (או: לגמור) את ההלל".

מלבד ההלל המצרי יש עוד שתי קבוצות של מזמורים, המכונות במקורות שבדברי חז"ל "הלל" – "הלל הגדול" ו"הלל שבכל יום". "הלל שבכל יום" אינו מענייננו בשיחה זו. "הלל הגדול" נזכר במשנה תענית שיש לאומרו בתפילת הודיה על ירידת גשמים, ובברייתא שהובאה בתלמוד בבלי נזכרה דעה אחת, שיש לומר "הלל הגדול" בהגדה של פסח אם שותים כוס חמישית. ויש במקורות חז"ל סברות שונות מהו "הלל הגדול". ודעתנו נוטה לסברה, ש"הלל הגדול" הוא צירופם של שני המזמורים קל"ה-קל"ו. שני המזמורים האלה מקבילים בהרבה עניינים למזמורי "ההלל המצרי". פתיחת מזמור קל"ה: "הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה'" דומה מאוד לפתיחת ההלל המצרי (מזמור קי"ג): "הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'". הלעג לעצבי הגויים שבמזמור קטו מובא בלשון דומה גם במזמור קלה. בהלל המצרי נזכרות שלוש קבוצות הבוטחות בה', וה' מברך אותן והן מודות לו: "ישראל" "בית אהרן" "יראי ה'". שלוש קבוצות אלו נזכרות גם במזמור קלה ונוספה עליהן שם קבוצה רביעית, "בית הלוי". המזמור המסיים את הלל המצרי (קי"ח) פותח וגומר בקריאת ההודיה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ובראש המזמור יש ארבעה פסוקים רצופים המסיימים "כי לעולם חסדו". ואילו במזמור קל"ו כל פסוק ופסוק מעשרים וששה הפסוקים שבו מסיים "כי לעולם חסדו" ומפני זה נקראו שני המזמורים האלה "הלל הגדול". ועוד אפשר שהשם "הלל הגדול" ניתן למזמורים האלה, על שם הכתוב בו "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדוננו מכל אלהים" (תהלים קל"ה, ה).