על מה אבדה הארץ

בתוך נבואת פורענות וחורבן פונה ירמיהו הנביא אל קהל שומעיו בשאלה שיש בה משום הבעת תדהמה על גודל החורבן: "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר" (ירמיהו ט', יא). מסתבר, שהשאלה הזאת היא שאלה רטורית בלבד, כלומר: שאלה, שהנביא השואל יוצא מן ההנחה, ששומעיו יודעים את התשובה עליה. ולא עוד אלא שהשומעים את השאלה יוצאת מפי הנביא מבינים אף הם שהנביא יודע, שהם, השומעים, יודעים את התשובה עליה. ואין הוא שואל כדי לשמוע מפיהם תשובה, אלא כדי לעורר את תשומת לבם וכדי ליצור אצלם ריכוז המחשבה וקשב מירבי, כדי לקלוט את התשובה מפי הנביא עצמו.

המשמעות המילולית של השאלה: "מי האיש החכם ויבן זאת" היא: האם נמצא כאן ביניכם השומעים את דברי איש חכם המבין את זאת – את סיבת החורבן הגדול? והנביא ממשיך ושואל שאלה שנייה: "ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה", כלומר: האם נמצא פה איש ששמע מפי ה' את סיבת החורבן ויכול להגיד אותה? וכוונת השאלות האלה היא לומר לשומעים: שימו לבבכם: החורבן והשממה של העם והארץ הם כה גדולים ונוראים, עד כדי כך, שאין ביניכם לא חכם ולא נבון, ואף לא אדם בעל חזונות מסתוריים, המגיד דברים מפי ה', שיש ביכולתו לבאר "על מה אבדה הארץ נצתה (כלומר נעשתה לציה ושממה) מבלי עובר". ואכן: איש מבין השומעים לא קם להשיב על דברי הנביא, ולא נמצא שם איש שיתפרץ ויאמר: "אני הוא החכם המסוגל להסביר לכם את סיבת האסון, או אני הוא שקבלתי התגלות מפי ה', שביארה לי את הדבר". אלא כל השומעים היו דרוכים בקשב רב לשמוע את המשך דבריו של הנביא. ואז הנביא עונה את התשובה לשאלתו בדיבור ישיר מפי ה': "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, וילכו אחרי שרירות לבם, ואחרי הבעלים אשר למדום מאבותם" (ירמיהו ט', יב-יג). לכאורה אין כאן חידוש מיוחד. נביאים רבים הטיפו לעם, שבגלל חטאותיו תחרב הארץ. ובספר ירמיהו בעצמו מצוטטים דברי מיכה הנביא, שפעל מאה שנה ויותר לפני ירמיהו, ואמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער" (מיכה ב', יב; ירמיהו כ"ו, יח). ואף בדברי התורה, שלאחר התוכחה הגדולה שבספר דברים, נאמרו לשונות דומים מאוד לאלו שבנבואת ירמיהו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת... על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם... וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם" (דברים כ"ט, כג-כה). ונראה בעינינו, שהדבר מלמד על טיבו ועל אופיו של האדם, שיש שהוא יודע ומכיר היטב דברי אזהרה ואיומים על אסון העלול לבוא עליו בעקבות מעשים רעים שהוא עומד לעשות, והוא אינו שם לבו לאזהרות. וכשהאסון אומנם בא עליו, הוא נדהם וזועק: "מדוע קרה לי כך וכך?" וכן בני ישראל, אף על פי ששמעו וקראו מדי יום ביומו את אזהרות התורה והנביאים על החורבן הצפוי להם אם יעבדו אלוהים אחרים, לא התייחסו לדברים בכובד הראש הראוי וסברו, שהם גוזמא או מליצות שגרתיות, או שבכלל הדברים אינם מכוונים אליהם, כי הם אינם כל כך רשעים, כמו שהנביאים מתארים אותם. או, שכנגד האיומים בחורבן יש גם הבטחות טובות, והברית לבית דוד, שמלכותו תיכון לעולם. ועל כן, כאשר איומי הנבואה נתקיימו במלואם, העמידו בני ישראל פנים כאילו אירע להם משהו בלתי צפוי מראש, ופתחו בזעקה: "על מה אבדה הארץ", השאלה הזאת מיוסדת על האמונה, שכל מה שקורה לאדם, הן לפרט והן לציבור, נגזר מטעם ההשגחה העליונה כגמול על מעשיהם. ואין השואלים "על מה אבדה הארץ" מצפים לשמוע הסברים פוליטיים או אסטרטגיים למה שקרה להם. לדוגמא: אם היו אומרים להם, שהחורבן בא עליהם, משום שניהלו מדיניות מוטעה וכרתו ברית עם מצרים, וסמכו על עזרתה למרד בבבל, לא היו מסתפקים בתשובה ממין זה, ואף על פי שירמיהו בעצמו מטיף הרבה בנבואותיו כנגד המדיניות הזאת ואומר, שאחריתה שואה וחורבן. אבל כוונת השואלים "על מה אבדה הארץ", היא לדעת, מדוע סובבה ההשגחה העליונה את הדברים כך, שתגיע מלכות יהודה למצב כזה, שראשי העם ינהלו מדיניות מוטעה, שתביא עליהם את החורבן.

והדבר הזה הוא עקרון כללי בכל המאורעות המסופרים במקרא, שהם מתנהלים בשני מישורים, גלוי ונסתר. במישור הגלוי, הכל מתנהל בדרך טבעית, ומתוך רצונותיהם וטעויותיהם של בני האדם. אבל כל הדברים האלה מכוונים בדרך סמויה ונעלמת מטעם ההשגחה העליונה הפועלת במישור הנסתר. וביחוד נוטים בני האדם לחפש את הסיבות שבמישור הנסתר, כאשר צירופי המקרים שבמישור הגלוי נראים בלתי סבירים מאוד, בלי ההנחה שמשהו נסתר פעל כאן מאחורי הפרגוד. וכך אמר המקונן: "לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב, בשערי ירושלים" (איכה ד', יב). הרי שלפי ההסתברות הרגילה הייתה ירושלים עשויה לעמוד במצור, והעם היה אמור לצאת מנצח, אלא שההשגחה סובבה את הדברים, שלא כצפוי. והדבר הוא לקח לדורות, שגם האיש הפרטי, וגם העם כולו, חייבים להתבונן היטב במאורעות הבאים עליהם, ואין להם לומר "די" בהסברת הדברים במישור הגלוי, אלא הם חייבים להתעמק ולהבין את כוונת ההשגחה הפועלת בסתר לרעה ולטובה.