ספר דברי הימים במדרשי חז"ל

כבר הזכרנו באחת משיחותינו הקודמות, שבימים הקדמונים הרבו החכמים לדרוש את ספר דברי הימים ובייחוד את רשימות היחס שבו. ואחר כך חל מפנה בגישה אל עניין השמירה על שלשלת היוחסין של משפחות ישראל, מתוך שראו שעניין זה מביא לידי פירוד ומחלוקות בישראל, ולכן גנזו החכמים את "ספר היוחסין", שהיה ברובו מעין מדרש על רשימות היחס שבדברי הימים, ונתמעטה מאוד ההתעניינות של הדרשנים בספר דברי הימים. ומספר הפירושים והדרשות שבמקורות חז"ל שהגיעו לידינו על ענייני ספר דברי הימים הוא קטן ביחס לפירושים ולדרשות של חז"ל על ספרים אחרים שבמקרא השווים בגודלם לספר דברי הימים או אף קטנים ממנו. ומן המדרשים האלה, שהגיעו לידינו, חלקם הגדול עוסק ברשימות היחס, ומיעוטם בעניינים אחרים שבדברי הימים.

הדרשות על רשימות היחס משקפות בדרך כלל את העובדה, שבימי הדרשן כבר נשכחה המסורת של שלשלת הדורות בישראל, שלפיה כל משפחה הקיימת בישראל יכולה למצוא את שורשיה במשפחות הקדומות הנזכרות בדברי הימים. והואיל וכך, נראו השמות המרובים הנזכרים בדברי הימים חסרי משמעות לקוראים וללומדים שבדורות האחרונים. וכדי למצוא בהם עניין, החלו הדרשנים לדרשם בדרכים שונות.

דרך אחת מדרכי הדרשות האלה היא דרך הזיהוי: הדרשן לוקח שם הנזכר בספר דברי הימים ומזהה אותו עם שם אישיות מפורסמת הידועה לנו מספרים אחרים שבמקרא. ואחר כך הדרשן חוזר אל ספר דברי הימים, ומזהה שמות רבים הכתובים שם, והופך אותם לכינויים שונים לאישיות אחת. ועל ידי כך הוא מַשלִים ומשכלל בפרטים אגדיים את דמותה של האישיות ההיא, ויוצר סיפור מקיף וכולל הרבה יותר מן הסיפור המפורש במקרא. לדוגמה לדרשה ממין זה נביא את מדרש הפסוק בדברי הימים (א' ד יח): "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בִּתיָה בת פרעה אשר לקח מרד". פסוק זה כפשוטו סתום הוא: ראשיתו "ואשתו היהודיה". ולא ברור: אשתו של מי היתה היהודיה הזאת? אפשר שהיא אשתו של אחד האנשים הנזכרים בפסוקים שלפני הפסוק הזה, ואי אפשר לברר של מי מהם. אבל אפשר ש"אשתו היהודיה" היא אשתו של "מרד", הנזכר בסוף הפסוק: "ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד". ולפי זה יוצא, שהאיש הזה הנקרא בשם "מרד" לקח לו שתי נשים: אחת יהודיה, שלא נזכר שמה, ואחת מצריה הנקראת "בִּתיָה בת פרעה". כל זה נראה מוזר מאוד בעיני הדרשנים, ועל כן דרשו את הכתוב בדרך הזיהוי, ואמרו שבִּתיָה בת פרעה הנזכרת כאן היא בת פרעה שהצילה את משה מן היאור וגידלה אותו, כמסופר בתורה בתחילת ספר שמות. ועוד אמרו הדרשנים, ש"אשתו היהודיה" הנזכרת בראש הפסוק היא היא "בִּתיָה" בת פרעה שבסוף הפסוק, ונקראת "יהודיה" על שם שנתגיירה וקיבלה עליה את היהדות, והיא אשתו של "מרד" – הוא "כָּלב בן יפונה" הידוע מן פרשת המרגלים שבתורה, ונזכר גם פסוקים אחדים לפני הפסוק הזה בדברי הימים. וכל השמות הנזכרים בפסוק הזה: ירד, אבי גדור, חבר, אבי שכה, יקותיאל, אבי זנוח, הם כינויים למשה רבינו.

כך הורחב והושלם הסיפור שבתורה, ונתקבל סיפור מלא: בת פרעה שהצילה את משה נתגיירה, ונקראה בשם בִּתיָה, ונישאה לכלב בן יפונה. ומשה, שגידלה אותו, נחשב לבנה אשר ילדה אותו, והוא נתכנה בשמות רבים.

דרך אחרת של מדרש השמות בדברי הימים היא למצוא בהם רמזים פיוטיים-מסתוריים עמוקים. בדברי הימים א' ד כג כתוב: "המה היוצרים ויֹשבי נְטָעִים וגדֵרָה עִם המלך במלאכתו ישבו שם". הכתוב, לפי פשוטו, מדבר בבעלי מלאכה יוצרים (עושי כלי חרס) העובדים בשירות המלך, או מספקים את תוצרתם לחצר המלכות, והם יושבים במקומות הנקראים "נטעים וגדרה". פירוש זה לפסוק עשוי לעניין מאוד את החוקרים המתעניינים בדרכי החיים בימי קדם, אבל הוא נראה חסר כל מסר בעיני הדרשן. ולכן הבין הדרשן ש"המלך" האמור כאן הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והכתוב עוסק כאן בסוד מסודות מעשי בראשית. וזה לשון המדרש: "המה היוצרים – בנפשותם של צדיקים נמלך וברא את העולם. 'המה היוצרים' על שם 'וייצר ה' אלהים את האדם' (בר' ב ז). 'ויושבי נטעים' על שם 'ויטע ה' אלהים גן בעדן' (בר' ב ח). 'וגדרה' על שם 'אשר שמתי חול גבול לים' (יר' ה כב). 'עם המלך במלאכתו ישבו שם' – עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהם של צדיקים, שבהם נמלך וברא העולם". עד כאן לשון המדרש.

מדרש זה בא מעיקרו לבאר את לשון התורה בבריאת האדם: "נעשה אדם" (בר' א כו). "נעשה", לשון רבים, מתפרש לפי המדרש, שהבורא נמלך – נועץ – בנפשותם של צדיקים ובהסכמתם ברא את העולם. ובעל המדרש הזה מחזיק בשיטה, שהנפשות היו קיימות בזמן שעולמנו שלנו עדיין לא נברא. והדברים האלה פותחים פתח לדיון נרחב בשיטות השונות על מהותה וטיבה של הנפש, ואין זה מעניינה של שיחה זו.

נסיים את שיחתנו בהבאת דוגמה אחת מדברי חז"ל על עניין שבדברי הימים שאינו מרשימות היחס, והוא עניין הנוגע בחילופים שבין המסופר במלכים ובין הסיפור המקביל בדברי הימים. לפי ספר מלכים מנשה מלך יהודה היה מלך רשע מכל המלכים אשר לפניו. ואילו בדברי הימים מסופר, שבאחרית ימיו עשה מנשה תשובה. ובמשנה נחלקו התנאים במשקלה של תשובת מנשה. וזה לשון המשנה (סנהדרין י ב): "שלושה מלכים אין להם חלק לעולם הבא: ירבעם, אחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר: 'ויתפלל אליו ויעתר לו וישיבהו ירושלם למלכותו'. אמרו לו: למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא".