תחינות ותהלות בספר תהלים

ספר "תהלים" מכונה כך על שם דברי השבח והתהלה שבו. השם "תהלה" והפעל "הלל" וכל הלשונות הנגזרים מהם באים במקרא פעמים רבות בעניין סיפור שבחי ה' ומתן הודיה וברכה לשמו. והפסוק המסיים את ספר תהלים אומר: "כל הנשמה תהלל יה הללויה". הקריאה "הללויה" הייתה מענה הקהל על דברי שליח הציבור המתפלל במזמורי תהלים. קבוצת המזמורים שנאמרת בחגיגיות מיוחדת בימי מועד ושמחה מכונה "הלל", משום שלפי מנהג הקדמונים (שנשתמר עד ימינו בבתי כנסיות של יוצאי תימן) שליח הציבור קורא בקול רם את המזמורים, והקהל עונה "הללויה" לאחר כל דיבור ודיבור. יש גם מקראות בספרי דברי הימים, עזרא ונחמיה, שהפועל "הלל" בא בהם במשמעות שירת מזמורי תהלים. בפי דוד ניתן בדברי הימים הדיבור "וארבעת אלפים שוערים וארבעת אלפים מהללים לה', בכלים אשר עשיתי להלל" (דבה"א כ"ג, ה). כוונת הדברים, שהלוויים היו מנגנים מזמורי תהלים בכלים שנעשו במיוחד לשם כך. ובנחמיה מסופר על הלוויים המשוררים "וראשי הלוים חשביה שרביה וישוע בן קדמיאל ואחיהם לנגדם להלל להודות במצות דויד איש האלהים משמר לעומת משמר" (נחמיה י"ב, כד). צירוף הלשונות: "להלל ולהודות" בא בכפל משמעות: המשמעות הראשונה – לומר דברי שבח והודיה, והמשמעות השנייה – לומר מזמורי תודה מתוך ספר תהלים. ומסתבר, שאף דברי הנביא המקונן על חורבן בית המקדש ואומר: "בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" (ישעיהו ס"ד, י) – פירושם: בית המקדש שהיו שרים בו מזמורי תהלים. ואף על פי שמזמורי תהלים כוללים גם תחינות ובקשות מרובות, אמירתם והתפילה בהם מכונות "הלול" ו"תהלה". ומכאן יש לנו פתח להבנת תפישת הקדמונים בעניין התפילה, שיסוד התהילה שבה גובר על יסוד התחינה ומבליע אותו בתוכו. כמעט בכל מקום שהמתפלל מתחנן ומבקש מאת ה' שיצילנו מצרה ויושיענו ממצוקה, הוא מסיים בדברי שבח ותהילה לה' השומע את תפלתו ומושיעו. ויש גם שהמשורר מסיים בלשון נדר לעתיד להלל את ה' לאחר שייוושע. ולא עוד אלא, שלשונות השבח והתהילה היו משמשים בפי קדמונים גם לבקשה ותחינה. וכן מסופר בדברי הימים על יהושפט מלך יהודה: בשעה שיהושפט וצבאו יצאו לקרב להלחם בגויים שבאו עליהם קמו הלוויים והללו את ה', ככתוב: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלהי ישראל בקול גדול למעלה" (דבה"ב כ', יט). ועוד כתוב שם על יהושפט: "ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים: הודו לה' כי לעולם חסדו" (דבה"ב כ', כא). לכאורה היה על הלוויים לומר בשעה ההיא דברי תחינה למפלת האויבים, כגון הדברים שבמזמור פג: "עשה להם כמדין כסיסרא כיבין בנחל קישון... יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו" (תהלים פ"ג, י-יח). תחת זאת, אמרו הלוויים את הלשון הרגילה בשבחי ה' במזמורי תהלים (ביחוד במזמורי ה"הלל"): "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". לשון זו שבפי היוצאים לקרב ומתפללים לישועה משתמעת לפנים אחדות: יש בה משום הפצרה ושידול לה' שיושיעם למען חסדו ויראה לעיני כל, כי אמנם אמת בפי המודים לה' ואומרים: "כי לעולם חסדו". ועוד הלשון רומזת לחסדים שעשה ה' עם עמו בימי קדם. והמתפללים מבקשים: "כשם שעשית עמנו לפנים, כן תוסיף לעשות עמנו חסד עד עולם". ועוד: יש בלשון זו הבעת בטחון המתפללים, כי אמנם ה' עתיד להושיעם, וביטחונם חזק עד כדי כך שכבר מעתה הם משבחים אותו ומודים לו. ולעומת זאת אנו מוצאים, שבתוך לשונות השבח והתהילה על התשועה שעשה ה', המתפלל משלב גם לשונות תחינה: לאחר שהודה המשורר ב"הלל" ואמר: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה... זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", הוסיף: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קי"ח, כא-כה). הבקשה "אנא ה' הושיעה נא", נחשבה מטבע של "הלל". וכן נאמר בנבואת הנחמה של ירמיהו: "השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל" (ירמיהו ל"א, ו). גם לשון בקשה זו בפי המהללים את ה' משתמעת לפנים רבות: יש בה משום הבעת ההכרה הפנימית העמוקה של המתפלל ומודה לה', שכמו בעבר, כן גם בעתיד הוא זקוק להגנתו ושמירתו של ה', ושאין בתשועה שה' הושיעו עתה, ערובה שטובתו ושלוותו יתמידו גם להבא, ועל כן, בשעה שהמשורר מודה לה' על התשועה שהושיעו מהצרה שבאה עליו הוא מוסיף ומבקש: "אנא ה' הושיעה נא", כלומר: "כשם שהושעתני עד הנה כן תוסיף להושיעני". ועוד: מדרך המודים לה', שהם מספרים את הצרה שעברה עליהם ואת אשר עשו באותה השעה שהתפללו אל ה', וה' ענם. ועל כן המשורר בשעת הודייתו חוזר על הקריאה: "אנא ה' הושיעה נא", כלומר: "בעת צרתי קראתי אל ה' ואמרתי 'אנא ה' הושיעה נא', וה' ענני והושיעני". ועוד: עצם הבקשה "אנא ה' הושיעה נא" יש בה משום שבח לה', שהרי המשמעות המלאה של הקריאה הזו היא: אתה ה' המושיע, ולך נאה להושיע, ובכן קומה והושיעה נא. ועל דרך זו יש לבאר את כל לשונות הבקשות וההודיות שבתהלים, שבכל הודיה יש רמז לבקשה ובכל בקשה יש לרמז להודיה. והמסקנה העולה מכאן היא, שאין גבול ברור בין תחינות לבין הודיות במזמורי תהלים, אלא כל תחינה עשויה להתפרש כהודיה, וכל הודיה עשויה להתפרש כתחינה. והגמישות בפירושים אלה מסתייעת גם בגמישות של משמעות צורות הפועל בשירה המקראית. לדוגמא: הלשון: "כי לא תעזוב נפשי לשאול" (תהלים ט"ז, י), עשויה להתפרש כהודיה לה' שהציל את נפש המתפלל ולא הניח לו למות בלא עיתו. ועשויה להתפרש כבקשה לעתיד: "אנא אל תניח לי למות ולרדת שאולה", ועשויה להתפרש כהכרזת ביטחון: "אכן מובטח אני בך כי לא תניח לי לרדת שאולה". גמישות זו של המשמעויות היא היא שעושה את מזמורי תהלים לתפילות השוות לכל נפש ויפות להיאמר בכל מקום ובכל שעה בפי כל אדם, הבא לשפוך את נפשו לפני אלהיו.