יהודה ואפרים במזמורי תהלים

ספר תהילים הוא ספר מזמורי תפילה, שהיו נאמרים ברובם הגדול, בעבודת בית המקדש בירושלים. ועל כן יש שהמשורר מזכיר את השם "יהודה", וכוונתו לעם ישראל כולו, או לארץ ישראל כולה, כמו: "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" (תה' עו ב), או: "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" (תה' קיד א-ב).

ואולם יש שלושה מזמורים שבהם המשורר מזכיר את "יוסף" כמייצג את כל עם ישראל כולו. במזמור ע"ז הוא אומר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" (תה' עז טז); במזמור פ' הוא אומר: "רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה" (תה' פ ב); ובמזמור פ"א הוא אומר: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי ישראל עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (תה' פא ו). על הפסוקים האלה וייחודם כבר עמדו בעלי האגדה, ודרשו בהם כמה וכמה דרשות נאות בזכותו של יוסף הצדיק, כגון: הים נקרע בזכותו של יוסף, או: בזכות שפרנס יוסף את אחיו ואביו בארץ מצרים, זכה שכל ישראל ייקראו על שמו. ואולם יש לציין, שהדרשות האלה נאמרו בזמן שהחלוקה הקדומה של בני ישראל לבית יהודה ובית יוסף, כבר נשכחה מהתודעה של עם ישראל, וכל אדם מבני ישראל היה נקרא "יהודי" על שם שבט יהודה, והשם יוסף, הנזכר בכתוב, היה נתפס כמכוון לאיש "יוסף בן יעקב", ולא לשבט יוסף, שעל שמו נקראו כל השבטים שבממלכת עשרת השבטים או ממלכת שומרון. אולם לא כן היה הדבר בימי קדם, בימים שבהם נאמרו והושרו לראשונה מזמורי תהילים בתפילות הציבור. באותם הימים היתה חלוקת עם ישראל לשני בתים – בית יהודה ובית יוסף – עובדה שהטביעה את חותמה על כל פינות החיים של עם ישראל. ומזמור שנאמר בו השם "יוסף" ככינוי לעם ישראל כולו, ודאי שנאמר לראשונה בציבור של מתפללים מבני עשרת השבטים, שראו את עצמם שייכים לבית יוסף, וראו את בית יוסף כמייצג את עם ישראל כולו.

והנה הדבר מפורסם, שמימי ירבעם בן נבט ועד חורבן שומרון היה הפירוד בין בית יוסף ובין בית יהודה קשור בפירוד גם בעבודת ה', שמלכות שומרון המייצגת את בית יוסף לא הודתה במקדש שבירושלים, והיו לה מקדשים משלה בבית אל ובדן. והעבודה במקדשים  האלה נחשבה בעיני יראי ה' מבית יהודה עבודה פסולה, עבודת העגלים שהקים ירבעם בן נבט. ואולם המזמורים האלה שבתהילים מעידים, שהקרע בעבודת ה' בין שני בתי ישראל לא היה מוחלט והיו גם תפילות של בני בית יוסף שנאספו אל תוך קובצי המזמורים של הלוויים מבני אסף והם שרו אותם בבית המקדש שבירושלים, שהרי כל שלושת המזמורים האלה המזכירים את יוסף, נושאים עליהם כתובת "לאסף". יש אומרים שהמזמורים האלה קדומים הם לימי חלוקת הממלכה, וגם קבלתם וגם קליטתם בקובץ מזמורי אסף קדמה למעשי ירבעם בן נבט. אלא שאין הכרח לומר כן.

מסתבר שבכל הדורות היו בקרב בית יוסף אנשים יראי ה', שלא עבדו לעגלים והתפללו אל ה' בלב טהור, ותפילותיהם נמצאו ראויות להיאמר גם בבית המקדש שבירושלים. ואפשר שנאמרו המזמורים האלה במעמד של ציבור מבני עשרת השבטים שבאו להתפלל בבית המקדש שבירושלים. רמז לכך יש למצוא בלשון ראש מזמור פ': "רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה". הלשון "יושב הכרובים" מעלה זכר לימי קדם בשעה שהיה ארון הברית, אשר עליו הכרובים, הולך לפני מחנה ישראל ומנחה אותם בדרכם במדבר. ואולם הביטוי "יושב הכרובים" רומז גם לארון הברית העומד בדביר, במקדש שבירושלים, ועליו שני הכרובים, שהם כביכול, מקום מושבו של ה' אלוהי ישראל. הדעת נותנת שהמתפלל עומד בחצר המקדש שבירושלים מול קודש הקודשים, ששם יושב ה', כביכול על הכרובים, ובתפילתו המשורר משווה את הזמן הזה אל הזמן הקדום, שבו היה ה' הולך לפני מחנה ישראל, והוא מבקש בתפילתו, שגם עתה, כמו אז, ילך ה' להושיע את ישראל. ועל כן המשורר ממשיך ואומר: "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו" (תה' פ ג). שלושת השבטים הנזכרים כאן "אפרים ובנימין מנשה", הם השבטים בני רחל, והם השבטים שבמסעות המדבר נסעו עם דגל מחנה אפרים וחנו ממערב למשכן, ככתוב בספר במדבר (במ' ב יח כד, שם י כב כד).

כמו במזמור פ' גם בשני המזמורים האחרים – מזמור ע"ז ומזמור פ"א, המשורר מזכיר את יוסף בקשר לימי קדם, ימי יציאת מצרים, ומעמיד את הימים ההם, המרובים בתשועות שעשה ה', לעומת הימים האלה, הימים שבהם ישראל נתונים בצרה גדולה. במזמור ע"ז המשורר מתאונן, מדוע עזב, כביכול, ה' את עמו: "הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד" (תה' עז ח). ובמזמור פ"א המשורר מלמד לקח מוסר שהרעה שבאה על ישראל באה עליו בגלל חטאותיו: "ולא שמע עמי לקולי וישראל לא אבה לי" וגו' (תה' פ"א י"ב). לעומת שלושת המזמורים האלה, המציינים את בית יוסף כסמל לשכינת ה' על עמו בימי קדם, בא מזמור ע"ח וסוקר את תולדות ישראל מימי יציאת מצרים ועד בניין בית המקדש בירושלים. ובמזמור זה נשמעת נעימה של דברי פולמוס בגנות שבט אפרים ובשבחו של שבט יהודה. בתחילת המזמור נאמר: "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב לא שמרו ברית אלוהים ובתורתו מאנו ללכת" (תה' ע"ח ט-יב). ובסופו של המזמור נאמר: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב... ויבחר בדוד עבדו" (תה' ע"ח סז ע). במזמור זה מתגלית לנו האמת המרה, שבחירת ירושלים וקדושתה ומשיחת מלכות בית דוד, היו כרוכים בדחייה וחורבן. בדחיית שבט אפרים ובחורבן משכן שילה.

ואולם מתוך סידור המזמורים זה אחר זה ניכר, שהתכוון מסדר ספר תהילים, להטעים את אחדות כל שבטי ישראל ואת שוויונם כלפי ה' אלוהיהם. וכך סודרו כאן ששה מזמורים זה אחר זה בקובץ מזמורי אסף. הם ששת המזמורים מן ע"ו ועד פ"א: מזמור ע"ו פותח בהכרזה, שיהודה הוא המייצג את עם ישראל – "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" (תה' ע"ו ב). וסמוך לו מזמור ע"ז, הרואה את יוסף כמייצג את עם ישראל. וסמוך לו מזמור ע"ח המספר על חורבן שילה – המקדש הקדום של יוסף – ובניין המקדש שבירושלים תחתיו. וסמוך לו מזמור ע"ט המספר על חורבן ירושלים. ואם כן בסופו של דבר – היה גורל ירושלים כגורל שילה, ועל כן בא סמוך למזמור ע"ט  מזמור פ' שהוא תפילה וישועה, ודווקא בהזכרת יוסף ואפרים ובנימין ומנשה. וסמוך לזה מזמור פ"א שמזכיר את יוסף במצרים: "עדות ביוהסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (תה' פ"א ו) ומסיים בלשון ברכה לכל ישראל: "ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך" (תה' פ"א י"ז).

תודות לגב' שרה פריד על הקלדת החומרים