אשר בידו נפש כל חי (יב)

כשאיוב בא להתלונן על הייסורים הקשים שאלוהים מביא עליו הוא מספר תחילה בכוחו הגדול של אלוהים ובשלטונו הפרוש על כל העולם כולו. וכוונתו בזה לברר כי תלונותיו אינן נובעות מפקפוקים ביכולתו של אלוהים אלא להיפך, דווקא משום שאיוב מאמין ומכיר ויודע כי אלוהים הוא כל יכול ואין דבר שנעשה בעולם מבלי רצונו של אלוהים דווקא משום כך גדולה זעקתו של איוב. שהרי אלוהים יודע הכול, וידוע גם שאיוב לא חטא, ואף על פי כן גזר להביא עליו את כל השואה שבאה עליו: "ואולם שאל נא בהמות ותרך ועוף השמים ויגד לך. או שיח לארץ ותרך ויספרו לך דגי הים. מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (איוב יב ז-י). בפסוקים האלה סקר איוב את עולם הבריאה כולו על שלושת חלקיו הגדולים: השמים, הארץ והים, והזכיר את כל בעלי החיים אשר בתוכם. בשמים – העוף; בארץ – הבהמות; ובים הדגים. ובכל הברואים האלה ניכרת יד הבורא שבראם: "מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת". והוסיף איוב ואמר: "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". הלשון "אשר בידו" מוסבת על הלשון "כי יד ה'". וכוונת איוב לומר כי לא זו בלבד שה' ברא את בעלי החיים אלא אף הוא הוא שמקיים אותם בחיים. הנפש שבתוך בעלי החיים היא באמת ביד ה': ברצותו הוא נותנה בהם והם חיים וברצותו הוא נוטלה מהם והם מתים. והזכיר איוב בפסוק זה "נפש כל חי" בהקבלה אל "רוח כל בשר איש", לומר שמבחינה זאת אין הבדל בין בני האדם ובין יתר בעלי החיים. ואף על פי שה"איש" – האדם – מתגאה בעצמו שכל בעלי החיים נתונים בידו, האמת היא שגם האדם ורוחו ונפשו נתונים ביד ה'.

המילה "נפש" במקרא משמעויות רבות לה, ובצירוף שבפסוק זה "נפש כל חי" משמעו כוח החיים העושה את היצור לגוף חי. נפש מקבילה לרוח משום שהסימן הבולט לחיים הוא הנשימה. ומצאנו שבלשון המקרא הנפש, הרוח והנשמה מזוהות עם הנשימה שבעלי החיים נושמים באפם. וכן נאמר בסיפור המבול: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז כב). וכן במסופר על בן האישה הצרפתית שאליהו הנביא השיבו לתחייה, נאמר: "ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה" (מל"א יז יז), כלומר שנפסקה נשימתו. ואליהו קרא אל ה' ואמר: "תשב נא נפש הילד הזה על קרבו" (מל"א יז כא), ותפילתו של אליהו נתקבלה, וכן כתוב: "וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי (שם, כב), כלומר שבה אל הילד נשימתו, ובכך הוא שב לחיים. הזיהוי של הנפש והנשמה בסיפור הזה מצוי גם בתיאור שבתורה על יצירת האדם: "ויפתח  באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב ז). חילוף המונחים נשמה ונפש ניכר גם בלשון התפילה: "נשמת כל חי תברך את שמך... ורוח כל בשר תפאר". ברור שמחבר התפילה הניח ביסוד דבריו את לשון איוב: "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש", אלא שתחת נפש כתב נשמה ובמקום הצירוף "נפש כל חי" טבע מחבר התפילה צירוף חדש: "נשמת כל חי". אולי עשה זאת משום שהיה צריך להמשיך "תברך את שמך" והמשך זה מעלה את זכר הפסוק המסיים את ספר תהלים "כל הנשמה תהללי יה הללויה", וכך נוצר בלשון התפילה והפיוט הבדל מסוים בין המשמעויות הנרמזות בצירוף "נשמת כל חי" ובין המשמעויות הנרמזות בצירוף "נפש כל חי". שבנשמת כל חי נרמז השבח לה' העולה מפי כל יצור חי, ובנפש כל חי נרמזת האימה הגדולה שאוחזת את כל היצורים היודעים ומכירים שהם אחראים על כל מעשיהם והם חייבים לעמוד לדין לפני מלך מלכי המלכים שופט כל הארץ ולתת לפניו דין וחשבון על כל מעשיהם כמו שאמר הפייטן בפיוט המתאר את אימת יום הדין שעל הבריות: "תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי... ותכתוב את גזר דינם".