תיאורי הצרה והמצוקה במזמורי תהלים

ממזמור כ"ב עולה זעקה גדולה של ירא אלוהים הנתון בצרה כפולה ומכופלת. הוא פותח בקריאה שאין כדוגמתה בכל מזמורי תהלים: "אלי אלי למה עזבתני". קריאה זו מלמדת על הלך מחשבותיו של המתפלל, שהוא מכיר ומבין, שכל הייסורים שבאו עליו מקורם בעובדה זו, שה' עזב אותו. ועצם הכרה זו, שה' עזב אותו, היא המצערת את המתפלל ומכאיבה לו הרבה יותר מכל הצרות שאויביו גורמים לו. ואכן, המשורר כבר אינו רחוק מיאוש גמור. הוא אומר על עצמו: "ואנכי תולעת ולא איש" (כ"ב, ז). דיבור זה נתפרש בדרכים שונות: יש שפירשו, שמתוך ענווה והכנעה לאלוהיו אמר המשורר, שבעומדו מול אלוהיו הוא "תולעת ולא איש". ופירוש זה עורר ספקות וויכוחים אצל הוגי דעות, אם אמנם ראוי לירא אלוהים לטפח בליבו השפלה עצמית במידה מרובה כזו. אבל על כל פנים, לפי המשך הדברים במזמור משמע, שדיבור זה שייך לתלונות המשורר על מצוקותיו, וכוונתו היא, שאויביו חושבים אותו לתולעת ולא ליצור אנושי. ודברי האויבים, המחרפים אותו ולועגים לו ובזים לו, נכנסים לאט לאט אל לב המתפלל עצמו, ואף הוא מתחיל לחוש עצמו כ"תולעת ולא איש". ועוד: לעג האויבים למתפלל אינו לעג לאדם בלבד, אלא גם לעג לאלוהיו: "גול אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו" (כ"ב, ט). ולפי מחשבת האויבים, הרגילים במושגים של עובדי עבודה זרה, גדולתו של האל ניכרת בחשיבותם וגדולתם של עובדיו, וביזיון גדול הוא לאל, שיראיו אינם יצורים אנושיים אלא תולעים. 

בהמשך דברי המזמור המשורר מתאר את צרותיו ומצוקותיו ופחדו מפני האויבים בדימויים פיוטיים עזים. הוא ממשיל את עצמו לאדם המוקף חיות המאיימות להשמידו: "סובבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני" (שם יג). "פרים ואבירי בשן" אינן חיות טורפות, אבל הן חיות גדולות המסוגלות להמית את האדם בנגיחת קרניהן ורמיסת רגליהן. ומסתבר, שהן אינן מבקר הבית, אלא ממיני בקר הבר, כמו "ראמים" או "רֵמים", הנזכרים בפסוק כב. 

לאחר שהזכיר המשורר את החיות האלה שאינן טורפות, הוסיף והזכיר גם חיות טורפות: "פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג" (שם יד). המילים "טורף ושואג" רומזות, שעצם שאגת הארי מפילה אימה גדולה על המשורר, מלבד האימה שמא יטרפנו האריה. האימה הגדולה הורסת את כל גופו של המשורר: עצמותיו נתפרדו, לשונו דבקה, והוא יבש כחרש, ובכל זאת לבו נמס כדונג ונשפך כמים. והמשורר עובר לדימוי אחר, וממשיל את עצמו לחיה שציידים רודפים אותה ומשלחים בה כלבי ציד: "כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני" (שם יז), ושוב המשורר עובר לדימוי אחר, וממשיל את עצמו לחולה הנוטה למות, ואויביו עומדים סביבו, ומצפים למותו, כדי שיפשיטו את בגדיו ויחלקו אותo ביניהם: "יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל" (שם יט).

כפי שאנו רואים, קשה לצרף את כל הדימויים האלה לתמונה אחידה ושלימה, ואין כל הדברים האלה מלמדים אותנו מהי המצוקה שהמשורר זועק עליה, ומה הם הדברים הממשיים המטילים עליו אימה. וזו שיטת המשוררים בכל מזמורי תהלים, שכשהם מתלוננים על סבל ומצוקה, אין הם מתארים את תנאי המציאות שהם נתונים בה, אלא נוקטים לשונות, דימויים ומליצות המביעים את אשר מתרחש בלבם ובמחשבותיהם וברגשותיהם הפנימיים של המשוררים, ולא את אשר מתרחש במציאות החיצונית. ודבר זה עושה את מזמורי תהלים שווים לכל נפש ומתאימים להיאמר בפי כל אדם מישראל, החש בנפשו שהוא במצוקה ומבקש לשפוך את תפילתו לפני אלוהיו. ומזמורנו, מזמור כ"ב, מתאים להיאמר בפי אדם מישראל שקמו עליו אויבים מן הגויים, והם לועגים לו ומחרפים אותו על אמונתו באלוהי ישראל, ומבקשים להרגו ולבוז את רכושו. ואפשר שהמזמור מכוון גם לעם ישראל כולו, שאויבים אכזריים מתנכלים לו וזוממים להשמידו. בדרך זו הבינו חז"ל את המזמור, ודרשוהו על הצרה שהיו ישראל נתונים בה בימי המן הרשע. ועל פי זה דרשו ש"איילת השחר" הנזכרת בכותרת של המזמור, היא כינוי לאסתר המלכה. 

מהמפרשים הפשטניים יש אומרים ש"איילת השחר" פירושו: שעת עלות השחר, והכוונה, שהמזמור הזה נועד להיות תפילת שחרית, והמלה "איילת השחר" לפי זה רומזת לדימוי פיוטי, שהשחר משלח קרניים מסועפות כקרני האיילה. ויש להעיר על תופעה המצויה בהרבה ממזמורי תהלים, וניכרת גם במזמורנו, והיא שיש בכתובת שבכותרת של המזמור רמז ללשון שבגופו של המזמור ואף כאן: "איילת השחר" שבכותרת רומזת לבקשה שבפסוק כ: "אילותי לעזרתי חושה".