בני קרח והלוויים ששמותם בראשי המזמורים

מזמורי תהלים רבים היו הלוויים אומרים על הדוכן בשירתם בבית המקדש. והיו בין הלוויים משפחות מיוחדות, שהשירה הייתה התפקיד המיוחד להם בעבודת המקדש. והיה תפקיד זה עובר בירושה מדור לדור, החל מדורו של דוד המלך, שחילק את הלוויים למשמרותיהם, ונתן לכל משפחה ממשפחות הלוויים את תפקידה המיוחד. שלושה לוויים משוררים נזכרים פעמים רבות בימי דוד ברשימות שבספר דברי הימים: הימן, אסף וידותון המכונה גם "איתן". ושלושה אלה היו אבות משפחות מרובות בנים, שכולם היו דור אחרי דור אומרים שירה בפיהם, וגם מנגנים בכלים בשעת עבודת הקודש. הימן הוא, לפי רשימות היחס שבדברי הימים, מבני בניו של קרח, שכתוב עליהם בתורה "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו ו). שמות אלו "בני קרח", "אסף", "הימן" ו"איתן", הם הם שמות המשוררים הרשומים בראשי המזמורים, המרוכזים כולם בספר השני והשלישי שבספר תהלים. ולפי זה מסתבר, ש"בני קרח" הנזכרים בתהלים הם צאצאיו של הימן המשורר שבימי דוד.

אחד עשר מזמורים יש בכל ספר תהלים שהכתובת שבראשם מזכירה את "בני קרח", והם נחלקים לשתי קבוצות גדולות: הקבוצה הראשונה נמצאת בראש הספר השני של תהלים. מן מזמור מב ועד מזמור מח הם שמונה מזמורים רצופים שבראשם נזכר שמם של "בני קרח". יוצא מכלל זה הוא רק מזמור מג, שבראשו אין כלל כתובת, אבל מזמור מג, לפי תוכנו ועניינו, וגם לפי מסורות קדומות, הוא סיומו של מזמור מב שלפניו. נמצא שיש לנו כאן קבוצה של שבעה מזמורים רצופים של בני קרח. הקבוצה השנייה של מזמורי בני קרח נמצאת סמוך לסיומו של הספר השלישי שבתהלים והם ארבעה מזמורים הנחלקים לשני זוגות: הזוג הראשון – מזמורים פד-פה והזוג השני מזמורים פז- פח. בין שני הזוגות האלה מפסיק מזמור פו שהוא "תפלה לדוד". הדבר ידוע, שאין מוקדם ומאוחר בתורה וגם לא במזמורי תהלים, ואף זאת, שקשה למצוא קשר בין הדברים הרשומים בכתובות של מזמורי תהלים לבין גוף המזמור. ואף על פי כן ברור הוא, כי לא במקרה סודרו ונקבעו מזמורי תהלים מזמור ומזמור במקומו, אלא הייתה למסדר ספר תהלים שיטה מסוימת שעל פיה סידר את המזמורים. וכן יש להניח שהמשפחות השונות של הלוויים המשוררים היו מסגלות לעצמן דרכי שירה והבעה המיוחדות להן, ולכן עלינו לחפש ולעיין אם יש במזמורי בני קרח עניינים משותפים שאפשר לומר עליהם שהם היו חביבים במיוחד על המשוררים מבני קרח, ועליהם בייחוד דיברו בני קרח במזמוריהם. 

לאור הדברים האלה נסקור כאן את סדרם ותוכנם של מזמורי "בני קרח". המזמור הראשון של "בני קרח", שהוא, כמו שאמרנו, המזמור המצורף משני המזמורים מב-מג, הוא שיר המביע געגועים עמוקים וכיסופים עצומים אל בית המקדש ואל האלהים השוכן בו: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מב ב); והמשורר מתלונן על האויב המחרף אותו ואומר: "איה אלהיך" (שם ד), וזוכר בגעגועים את הימים שהיה עולה לרגל אל המקדש: "אלה אזכרה... כי אעבר בסך... עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג" (מב ה), ומביע את תקוותו כי יזכה שוב לעלות ולראות את המקומות האהובים עליו: "אל הר קדשך ואל משכנותיך, ואבואה אל מזבח אלהים, אל אל שמחת גילי" (תהלים מג ג-ד). 

הכיסופים לעלייה לרגל הם גם הדברים שבמזמור פד, המזמור הפותח את הקבוצה השנייה של מזמורי בני קרח: "מה ידידות משכנותיך ה' צבאות, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהלים פד ב-ג). שבחי ציון והמקדש והעליה לרגל נמצאים גם במזמור מו: "עיר אלהים קדש משכני עליון" (מו ה); ובמזמור מח: "סבו ציון והקיפוה" (מח יג); ובמזמור פז: "אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (פז ב). שכינת ה' במקדשו ובארצו וכמלך היושב על כסא מלכותו נזכרת במזמור מה: "כסאך אלהים עולם ועד" (מה ז); ובמזמור מז: "אלהים ישב על כסא קדשו" (מז ט); ובמזמור פה: "לשכן כבוד בארצנו" (פה י). 

נותרו לנו עוד שלושה מזמורים של בני קרח: מד, מט, פח. המשותף לשלושת המזמורים הוא תיאור המצוקה והאימה של מי שרחוק משכינת ה' ומהשגחתו. לעיל ראינו, שכבר במזמור הראשון הכיסופים אל אל חי משולבים בתלונות על האויב האומר "איה אלהיך". והנה המזמור הסמוך (מזמור מד) כולו תלונה על שה' מסתיר את פניו מעמו ועל שהאויב מחרף ומגדף. במזמור מב נאמר: "מתי אבוא ואראה פני אלהים" (מב ג), ובמזמור מד נאמר: "למה פניך תסתיר" (מד כו). במזמור מב נאמר: "בלחץ אויב ברצח בעצמותי חרפוני צוררי" (מב י-יא), ובמזמור מד נאמר: "מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומתנקם" (מד יח). תלונה עזה על הסתרת פני ה' נמצאת במזמור פח – המזמור האחרון של מזמורי בני קרח – "למה ה' תזנח נפשי תסתיר פניך ממני" (פח טו); ובמזמור ההוא המשורר מתאר את מצוקתו כאילו ירד לשאול, אל מקומם של המתים: "כי שבעה ברעות נפשי, וחיי לשאול הגיעו, נחשבתי עם יורדי בור, הייתי כגבר אין איל, במתים חפשי כמו חללים שכבי קבר" (פח ד-ו). 

מחשבות ורעיונות על מצבו של עולם המתים ויחסו אל ה' הוא גם עיקר עניינו של מזמור מט, המזמור המסיים את הקבוצה הראשונה של מזמורי בני קרח: "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול יקחני סלה" (מט יז). נמצא שיש רעיון אחד המקשר את כל מזמורי בני קרח והוא הכמיהה והערגה לקרבת אלוהים חיים ולראות את פניו.