קינות ירמיהו על החורבן בספר ירמיהו

מתכונות היסוד של נבואת האמת בישראל שהיא מבטאת את הקשר ההדדי בין העם ובין אלוהיו. תפקיד הנביא כפול הוא: כשם שהוא מביא לעם את דברי האלוהים כן הוא מביא, כביכול, לפני האלוהים את דברי העם, את תפילותיהם, תהילותיהם ושבחיהם וגם את זעקותיהם, תלונותיהם וקינותיהם. ירמיהו הנביא הנשלח מאת ה' להזהיר את העם ולאיים עליו בחורבן העתיד לבוא. הוא גם המקונן, המביע בקינותיו את צער כל האומה המתמזג בצערו הפרטי שלו על החורבן שהוא בעצמו חזה אותו מראש. ומכיוון שהנביא מדבר ברוח הקודש, נמצא שגם הדברים שבהם הנביא מביע את רגשות העם או רגשותיו שלו גם הם דברי נבואה שניתנו בפי הנביא מאת ה', וכאילו ה' מלמד את הנביא כיצד עליו לקונן על שבר עמו.

ועוד יש לציין, שבדרך כלל אין הנביא יכול להיות אדיש לדברי נבואתו שלו ואין לחשוב שהנביא משמש רק כצינור, שדרכו זורמים דברי האלוהים אל האדם, אלא בכל דברי הנבואה שהנביא מדבר משולבים דברי החזון שנשלח לנביא עם דברי התגובה שהתעוררו בנפשו של הנביא למראה החזון או למשמע הקול הנבואי. ומשום שהאלוהים פועל גם בנפשו של הנביא ומשפיע על רגשותיו, נמצא שגם מבע רגשותיו הפנימיים של הנביא דבר נבואה הוא.

לפיכך אנו מוצאים בדברי ירמיהו דברי תוכחה ואיום בחורבן משולבים וארוגים עם דברי תלונה, זעקה וקינה. ולפעמים הגבולות בין שני העניינים מטושטשים, ואין לקבוע בבירור אם הדברים הם דברי חזון המאיים בחורבן העתיד לבוא, או הם דברי קינת הנביא או העם על החורבן, שכבר מתרחש בפועל לעיני המקונן. כאשר הנביא זועק "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל" (ירמיהו ח', יג), הדברים עשויים להתפרש כחזון פורענות, שהנביא מאיים בו על העם, ועשויים להתפרש גם כקינת העם על המצב הרע הזה שהגיעו אליו, שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה. פתיחת הדברים בלשון "נאום ה'" אינה מלמדת בהכרח שהדברים הם דברי חזון לעתיד, שהרי כבר ביארנו, שגם דברי קינה הם בסופו של דבר דברי נבואה מאת ה'.

ומפורסמת היא דעת מדרש האגדה של חז"ל שירמיהו הנביא הוא שכתב את מגילת הקינות, היא מגילת איכה, והיא היא מגילת נבואת הפורענות ששרף יהויקים מלך יהודה. במדרש אגדה זה נתבטא באופן הקיצוני ביותר טשטוש ההבדל שבין דברי חזון לעתיד ובין דברי קינה על המצב שבהווה. ואומנם רבים המפרשים הסוברים, שעל פי פשוטם של הכתובים אין לקבל את דברי האגדה על מגילת איכה במשמעותם המילולית. אבל על כל פנים בספר ירמיהו גופו משוקעים הרבה דברי קינה ברורים של הנביא עצמו, או של העם כולו, או של כל בן ישראל המיצר בצרת עמו. כגון: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיהו ח', כג). המשאלה המובעת בפסוק זה לבכות ולהוריד דמעות בלי הרף היא עניין מצוי פעמים אחדות בקינות שבמגילת איכה כגון: "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך אל תדם בת עינך" (איכה ב', יח). גם הכינוי הפיוטי "בת עמי" הוא מלשון הקינות באיכה כמו: "בת עמי לאכזר" (איכה ד', ג), או: "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדם" (איכה ד', ו). וגם ירמיהו משתמש בו פעמים אחדות בקינותיו, כמו: "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים" (ירמיהו ו', כו). ובפסוקי הקינה והזעקה שבפרק ח', הנביא המקונן חוזר על הביטוי "בת עמי" ארבע פעמים: "הנה קול שועת בת עמי" (ירמיהו ח', י); "על שבר בת עמי" (כא); "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" (כב); "ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (כג).

ולאחר שביטא הנביא ארבע פעמים את הזדהותו הגמורה עם "שבר בת עמי" גובר עליו צערו, הגורם לו להביע רגש הפוך וסותר לרגש ההזדהות עם העם והוא התשוקה להיפרד מהעם ולעוזבו. וכמו שפתח הנביא את הפסוק האחרון שבפסוקי "בת עמי" בלשון "מי יתן ראשי" כן הוא פותח את הפסוק הסמוך לו (ט', א) בלשון זעקה: "מי יתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את עמי, ואלכה מאתם" כאן לא אמר הנביא את כינוי החיבה "בת עמי", אלא את הכינוי הסתמי "עמי". ובהעמדת שני הכתובים הסמוכים (וחלוקת הפרקים כאן היא שלא לפי העניין) יש לשמוע מעין חרטה של הנביא על הזדהותו הגמורה עם "בת עמי", ותשוקתו לבכות על מר גורלה. וכאילו הנביא חוזר בו ואומר: "בת עמי" שאמרתי לבכות עליה יומם ולילה אינה לאמתו של דבר אלא "עמי", העם שלצערי ולאסוני אני נמצא בתוכו, והוא אינו ראוי לי, ואני איני ראוי לו, ולכן אני מבקש לברוח ממנו אל המדבר. וכבר אמר משל החכמה: "טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס" (משלי כ"א, יט). ואם מאשה אחת רעה טוב לברוח אל המדבר, על אחת כמה וכמה מהעם שכולו רע, כמו שהנביא אומר בהמשך הדברים: "כי כלם מנאפים עצרת בוגדים".

ואולם יש לציין, שהתשוקה ללכת אל המדבר ולהתרחק מהעם, אינה מסמלת בהכרח גם רצון להינתק מהעם ולעוזבו לגורלו. יש שהמקוננים הולכים אל המדבר לקונן שם, וכן אומר אחד מאבלי ציון במזמור תהלים: "דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות" (תהלים ק"ב, ו). ויש לומר, שירמיהו הנביא, כשהוא משתוקק להתרחק אל המדבר, הוא מביע בזה שתי הרגשות סותרות זו לזו, שמתאחדות בקרבו ומגדילות את צערו פי כמה וכמה. הרגשה אחת – תשוקה להתרחק מהעם החוטא, והרגשה שנייה – תשוקה לבכות על מר גורלו של העם החוטא, הן על עצם הדבר שהוא חוטא והן על החורבן הבא בעקבות החטא. ואולם כמו שהתשוקה לבכות יומם ולילה בלי הרף היא רק לשון מליצה פיוטית שאין בכוח האדם להוציאה אל הפועל, כך גם התשוקה לברוח אל המדבר ולעזוב את העם היא לשון פיוט, ואין הנביא מתכוון לבצעה כמשמעה. ומשום כך הוא מביא בסיום הפרשה את דברי המוסר: "אל יתהלל חכם בחכמתו... כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו ט', כג). וכבר אמרו המפרשים כי הנבואה מטעימה כאן, שהמידות הטובות "חסד, משפט וצדקה" נעשות דווקא בארץ, כלומר: במקום יישוב של בני אדם. ומכאן המסקנה, שירא ה' אינו רשאי לברוח אל המדבר אלא הוא חייב להיות מעורב בין הבריות ולבוא בחברת בני אדם, ושם להשתדל לקיים את החסד המשפט והצדקה. וזהו רצון ה', כמו שהנבואה מסיימת: "כי באלה חפצתי נאום ה'" (ירמיהו ט', כג).