משל ומציאות ממשית בספר הושע

כבר עמדו חכמים קדמונים על כך, שהשימוש במשלים לצורותיהם השונות הוא אחד מיסודות הנבואה. וכתב הרמב"ם בפתיחתו למורה נבוכים: "דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים... הוא הבנת המשלים וענייניהם ופירוש מילותיהם. וכבר ידעת אומרו 'וביד הנביאים אדמה'". כוונת הרמב"ם לדברי הושע מפי ה', "ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה" (י"ב, יא). ופירוש הדברים, לפי הרמב"ם, שה' שולח אל הנביאים דברי חזון הערוכים בדימויים ומשלים. והרמב"ם מרחיב שם את הדיבור על הצורות השונות של המשל בדברי הנבואה. ואף על פי שבפרטים רבים שונות השקפות בני דורנו מהשקפות הרמב"ם על אופיים של דברי הנביאים – העקרון הכללי שקבע הרמב"ם עומד בתוקפו, "כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים הוא הבנת המשלים".

והנה, הבנת משלי הנביאים – לעיתים היא קשה ומסובכת בגלל העובדה, שמדרך הנביאים לארוג משל אחד במשל שני, ולשלב יחד את המשל בנמשל מבלי לציין, היכן מסתיים משל אחד, והיכן פותח משל שני, והיכן הם דברי המשל, והיכן הם דברי הנמשל. דוגמא נמצא בדברי הושע (י"א, יא): "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם נאם ה' ". כבר בסקירה ראשונה ניכר שהנביא המשיל את שיבת ישראל לארצם בשני משלים שונים (אם כי שניהם מיוסדים על תופעות שבעולם בעלי החיים): חרדת החיות מפני האריה ומנוסת הציפורים בחזרה אל קיניהן-בתיהן. אבל אם נוסיף לעיין במשלים נראה כי הדברים מורכבים ומסובכים יותר. הלשון "כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים" מעלה בזכרוננו את דברי עמוס: "אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא" (עמוס ב', ה). גם עמוס וגם הושע ממשילים את ה' לאריה שואג המפיל פחדו על השומעים את קולו. ולכאורה האדם המפחד מפני האריה נס ובורח מפניו. אולם גם עמוס וגם הושע עורכים את משליהם בצורה שמשתמעת ממנה, ששאגת האריה אינה מבריחה את השומע, אלא להפך, מושכת את השומע, שיתקרב וילך אחרי האריה השואג. בעמוס – הנביאים שומעים את קול ה' כשאגת האריה והם מתנבאים. ובהושע – השומעים את קול האריה הולכים אחריו, כאילו האריה הוא מנהיגם ההולך לפניהם בדרך: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג". מסתבר, שהושע נקט דימוי שהאריה קורא לבניו שיתאספו וילכו אחריו. ולפי זה הדיבור "ויחרדו בנים מים" שייך גם למשל וגם לנמשל. במשל – הבנים הם גורי האריה, ובנמשל – הם בני ישראל/ ואם כי עיקר המשל – כמו שבארנו – שהבנים נמשכים ממרחקים אל אביהם, והולכים בכיוון קולו, ברור, שלפי הנמשל יש בדברים גם רמז לכך, שבני ישראל נמלטים ממקומות גלותם מפחד האויבים המשולים לאריות טורפים ושבים אל בתיהם למצוא מקלט בארצם.

פי כמה וכמה מסובכים הדברים במשליו של הושע על בגידתה של אשתו האהובה עליו. בכל המקרא כולו חוזר ונשנה הדימוי, שהברית בין ה' ובין ישראל היא כברית נישואים של איש ואישה, והחטא של ישראל בעבודת אלוהים אחרים הוא כחטא אישה הבוגדת בבעלה, והולכת אחרי זרים. אולם הושע שונה מכל הנביאים בזה שאצלו חיי משפחתו הפרטיים נעשו לסמל למה שמתרחש בין ישראל לאלוהיו. ודברי הושע המכוונים כלפי האשה הבוגדת משמעות כפולה להם מלכתחילה: כאשר הושע אומר: "היא לא אשתי ואנכי לא אישהּ" (הושע ב ד) כיוון כלפי אשתו הבוגדת ומאיים עליה בגירושין, וכיוון כלפי עם ישראל שיגלה ויגורש מארצו בחטאותיו. ואין משמעות הדברים – כמו ששיערו חוקרים אחדים – שהושע ביים כאן מחזה לעיני העם להמחיש להם את חומרת חטאותיהם. כל פירוש מעין זה מעוות את פשוטם של הכתובים ומרוקן את הנבואה מהחוויה הטרגית העמוקה שבה. האמת היא, שהמשבר אירע בחיי משפחתו של הושע, כפי שהדברים כתובים בספרו פשוטם כמשמעם. ומדרכי הנבואה, שהנביא משעבד את כל חייו ואת כל תחושותיו ואת כל רגשותיו לנבואתו. ומשום כך, כל מה שאירע לנביא בחייו, משמש כמשל וסמל ללקחי הנבואה. וכשהושע חש בנפשו תדהמה וצער על בגידת אשתו – מלמדת אותו הנבואה, שהוא חש מעין הצער שכביכול מצטער הקב"ה על בגידתם של ישראל בו. תפישה זו עולה מדברי חז"ל בעניין זה, והיא קולעת לעומקם של הדברים. ומשום שהדברים עמוקים וטראגיים מאוד מאוד, עלולים הרבה להיכשל בהם ולפרשם שלא כהלכה. ובא הפסוק האחרון בספר הושע להזהירנו: "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע י"ד, י).