התקוה לחיי נצח בתהלים

בשיחתנו מאתמול ראינו שקבוצת מזמורי בני קרח פותחת בגעגועים לראות פני אל חי: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מב ג), והן מסיימות במזמור המדבר על המוות, שהוא מצב של ריחוק או אפילו ניתוק מאלוהים: "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו" (פח, ה). במזמורנו, מזמור מט – שהוא מסיים את הקבוצה הראשונה של מזמורי בני קרח – מובעת התקווה שירא ה' לא ירד שאולה, כי ה' יצילנו ויקחנו אליו: "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה" (תהלים מט יז). ומימי קדם ועד ימינו חלוקים המפרשים במשמעות הדברים האלה, וביחס של המקרא בכלל, ומזמורי תהלים בפרט, אל התקווה לחיים בעולם שאחרי המוות. 

בעלי המדרש והאגדה מצאו רמזים רבים במקרא ובתהלים לחיי הנשמות בעולם הבא, ולשכר הצדיקים בגן עדן, ולעונש הרשעים בגהינום. ולעומתם יש מפרשים שטוענים, שאין התקווה, או ההבטחה, לחיים שאחרי המוות מפורשת במקרא בשום מקום, אולי מלבד בסוף דניאל, שנאמר שם: "רבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי העולם" וגו' (דניאל יב ב). ולפי שיטתם, כל הכתובים בתהלים המדברים על הרע שבמוות ובשאול, כולם מתכוונים למוות שלא בזמנו, למוות שבא כתוצאה מאסון; והתפילות וההודיות המדברות על ה' המציל ממוות כוונתם, שה' הציל את המתפלל אליו ממחלה, או מאסון, שהיו עלולים להמית אותו בצעירותו. אבל מוות שלאחר זקנה ושיבה לא נחשב לרעה, ועל מוות כזה לא דובר בתהלים כלל, ואין בקשה בתהלים להינצל ממנו ומהגורל הצפוי לאדם לאחר מותו.

ואולם מתוך העיון בלשון הכתוב נראה לנו, שאין שיטה זו נכונה. אמת הדבר, שבעלי האגדה הפריזו על המידה, ופירשו כמה פסוקים שכתוב בהם "חיים" כרומזים לחיי העולם הבא, אף על פי שלפי פשוטם הם מתכוונים לחיי העולם הזה. ועוד אמת הדבר, שמוות שלא בזמנו נחשב לקללה מיוחדת, כמו שכתוב: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" (תהלים נה כד). ומצאנו גם תפילה מיוחדת להינצל ממות שלא בזמנו: "אמר אלי אל תעלני בחצי ימי" (תהלים קב כה). ואולם, אף על פי כן ברור הדבר, שלפי פשטות דברי הכתובים יש קיום ומציאות לאדם גם אחרי מותו, ולא עוד אלא שאף המוות אינו מנתק את האדם ניתוק גמור מה' ומהשגחתו, אלא הצדיקים זוכים לאחר מותם להיות קרובים לה' ולשמוח באור פניו. וכן המשורר אומר במזמור טז: "שיויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט, לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכן לבטח, כי לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת, תודיעני ארח חיים, שבע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" (תהלים טז ח-יא). בפסוקים אלה יש להבין את המלים "תמיד" ו"נצח" במשמעות המלאה: בלי הפסקה, בכל הזמן העתיד. וכוונת המשורר לומר, כי ירא ה' הדבק באלוהיו בעולם הזה ממשיך לדבוק בו גם לאחר מותו, כי אין בכוח המוות להפריד בין ירא ה' ובין אלוהיו. כיוצא בזה יש לומר, שגם מזמור מט מדבר על החיים שלאחר המוות. המשורר מעמיד את הבטחון בעושר מול הבטחון באלוהים ואומר, שבעושר אי אפשר להינצל ממוות: "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלהים כפרו" (מט ח); ועוד הוא אומר, שאין העושר מועיל לאדם לאחר מותו: "אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (מט יז-יח). ולעומת זאת נאמר על הבוטח בה': "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה" (מט טז). עצם הניגוד הזה בין העשיר הבוטח בעושרו ובין הבוטח באלוהים יכול להיאמר רק על חיי העולם הבא. כי אם נפרש, שהדברים מוסבים על חיי העולם הזה, מן הדין הוא, שהעשיר יוכל לטעון כנגד המשורר ולומר לו: הלוא סוף סוף גם הבוטח בה' עתיד למות, כמו הבוטח בעושרו, ואם אתה אומר, שהעשיר אינו לוקח את עושרו אל הקבר אומר אני לך, שגם הבוטח באלוהים אינו לוקח את בטחונו אל הקבר, ולפי זה אין כלל טעם בכל הפולמוס של המשורר כנגד הבוטחים בעושרם. ועוד, המשורר אומר בראש המזמור, שדבריו הם דברי משל וחידה: "אטה למשל אזני, אפתח בכנור חידתי" (פסוק ה), והם דברי חכמה, הגות ותבונה: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות" (פסוק ד). ואם דברי המשורר מכוונים לחיי העולם הזה – מה החכמה הגדולה שהשמיענו בדבריו, שכל אדם עתיד למות, ואין העושר יורד עם האדם לקברו? והלוא אלו דברים פשוטים, שכל אדם יודע אותם, ומה בא המשורר לחדש לנו ואיפה כאן המשל והחידה? אלא מסתבר, שהמשורר מתכוון לחיי העולם הבא, והלשון שאמר "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה" (פסוק יז), רומזת ללשון לקיחה שנאמרה בחנוך: "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים" (בראשית ח כד), ובאליהו הנביא: "כי ה' לקח את אדניך" (מ"ב ב ג). והמשורר רומז, כי המסופר על חנוך ואליהו שלא מתו, אלא נלקחו אל השמים מלמד על כלל הצדיקים יראי ה', שאין ה' מניח אותם ביד שאול, אלא פודה אותם, ולוקח אותם אליו. כיצד נעשה הדבר הזה, אין המשורר מפרש, כי הדברים עמוקים מאוד. והוא ההבדל הגדול בין האמונה הצרופה של המשורר הבוטח בה', ובין האמונה ההמונית של הבוטחים בעושרם, שהם מספרים הרבה סיפורי זוועה על השאול ועל הנעשה שם. כמו שהמשורר אומר: "כצאן לשאול שתו מות ירעם" וגו' (פסוק טו). זה תיאור ידוע ומפורסם אצל הגויים, שהמתים הם כצאנו של "מלאך המוות" והוא רועה אותן. והמשורר מביא את הדבר הזה לא כדי לאשר את הדבר אלא כדי ללמד מה בין האמונה ההמונית ובין האמונה הצרופה.