אכן אתה א-ל מסתתר

הנבואה שבישעיהו צופה שלעתיד יתפללו הגויים מול ירושלים, והנבואה מלמדת את נוסח התפילה שבפי הגויים: "אך בך אל ואין עוד אפס אלהים, אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע" (יש' מה יד-טו). בתפילה קצרה זו יש ארבע עשרה תיבות והיא נחלקת לשני חלקים שווים, בכל חלק שבע תיבות. החלק הראשון פותח 'אך' והחלק השני פותח 'אכן'. בחלק הראשון המתפללים מדברים אל ירושלים בלשון נוכחת: "אך בך אל", ובחלק השני  הם מדברים אל ה' בלשון נוכח: "אכן אתה אל מסתתר".

בתפילה הזאת יש חמשה עיקרי אמונה, שהגויים מכריזים שהם מודים בהם:

העיקר הראשון "אך בך אל", כלומר: האל האמתי שוכן בירושלים.

העיקר השני "ואין עוד אפס אלהים", כלומר: שהאל האמתי הוא אחד ואין עוד כמוהו.

העיקר השלישי "אכן אתה אל מסתתר", כלומר: שאין לאל דמות ואי אפשר לעשות לו פסל ותמונה.

העיקר הרביעי "אלהי ישראל" כלומר: שבחר בישראל לעם סגולה.

העיקר החמישי "מושיע" כלומר: שהוא שומע את תפילת הפונים אליו ועושה את בקשתם ומציל אותם מצרתם.

את סדר הדברים האלה יש להבין כך: הגויים האומרים את התפילה הזאת באים סמוך לירושלים ועומדים מולה, ואומרים אליה: "אך בך אל ואין עוד" וכוונתם לומר, שזנחו את כל המקדשים של האלים הרבים, ובאו דוקא אל המקדש אשר בירושלים משום שנוכחו לדעת שבה שוכן האל האמתי ואין עוד בעולם מי שראוי באמת להיות מכונה בשם אלהים.

והנה עובדי האלילים הבאים אל מקדשיהם רואים שם את דמות האל בפסל העשוי לו והנצב בתוך מקדשו, אבל במקדש של האל האמתי שבירושלים אין כל פסל ותמונה כי הוא אל מסתתר ועבדיו מכירים אותו לא במראה תמונתו אלא בהשגחתו על ישראל עמו ובתשועות שהוא מושיע את יראיו. אין הגויים מזכירים כאן את שם ה', השם המפורש, משום שהדברים נאמרים בפי הגויים המבקשים לקבל על עצמם את עבודת אלהי ישראל, אבל עדיין לא נכנסו ממש לקהל ישראל ועל כן אינם יכולים לקרוא בשם המפורש של ה' אלהי ישראל. ועוד בדברים שהם אומרים: "אכן אתה אל מסתתר", הם רומזים לאחת המשמעויות של שם ההויה, כפי שנתפרש בהתגלות אל משה במעמד הסנה הבוער באש. שם שאל משה לשמו של אלהי ישראל, והתשובה שנאמרה לו היא: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג יד). משמעות הדיבור הזה הוא, שאין אפשרות לתאר שום תיאור ושום דמות לאלהי ישראל. והדבר היחידי שאפשר לומר עליו בלשון בני אדם, שהוא יֵשות בפני עצמה, הֲוָיָה שאין אפשרות לדמותה. או בלשון הכתוב: "אל מסתתר" – נסתר ונעלם מהתפיסה השכלית של בני אדם. וזהו הרעיון המונח ביסוד הדימוי הנמצא פעמים רבות בתורה, בנביאים ובכתובים, שה' שוכן בענן ובערפל, כמו שכתוב בתורה: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז ב), ושלמה המלך אמר בשעת חנוכת המקדש: "ה' אמר לשכון בערפל" (מ"א ח יב). ומשוררי תהילים אומרים: "ענן וערפל סביביו" (תה' צז ב) והם מקשרים זאת עם המושג של סתר, כמו שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו סֻכּתו חשכת מים עבי שחקים" (תה' יח יב). ועוד נאמר בתהילים: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תה' צא ב).

והנה יש שהדימוי של הסתרה נאמר לרעה, כשה' מסתיר פניו מן האדם ואינו נענה לבקשתו, ואינו עוזר לו בעת צרתו, כמו שנאמר: "אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם" (דב' לב כ), והאדם זועק לאלהיו בלשון מזמורי תהילים: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" (תה' יג ב) "למה פניך תסתיר תשכח עֹנְיֵנו ולחצנו" (תה' מד כה). ואף מצאנו שלשון זו של 'הסתרה' הפכה לטענה של הכופרים בהשגחת האל על עולמו. וכך ניסח את הדברים אליפז התימני מרעי איוב, והוא נותן בפי הרשעים את הטענות הבאות: "מה ידע אל, הבעד ערפל ישפוט: עבים סתר לו, ולא יראה, וחוג שמים יתהלך" (איוב כב יג –יד). נמצא, שהכופרים מסלפים את הדימוי, שה' שוכן בסתר, בענן ובערפל, ומוציאים ממנו מסקנה שאין ה' מעוניין במה שבני אדם עושים, ואינו משלם גמול לרשעים, ואינו מושיע את הצדיקים המדוכאים והעשוקים בידי הרשעים. כנגד סילוף מעין זה מכוונים דברי התפילה שבפי הגויים המקבלים עליהם את אמונת ה' "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע", כלומר אף על פי שאתה אל מסתתר אתה אלהי ישראל ואינך מסתיר את פניך מהם אלא משגיח עליהם ומשקיף עליהם בחיבה, וכן אתה מושיע את הפונים אליך והזועקים אליך.

מצאנו שמשוררי תהילים צרפו את שני הדברים האלה לעניין אחד – התשועה הבאה מאת האל המסתתר. וכן נאמר בבקשת המתפלל במזמור כז: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני" (תה' כז ה). כלומר האל המסתתר מסתיר אצלו את יראיו. והוגי הדעות שבדורות מאוחרים טבעו על יסוד הדברים האלה את מטבע הלשון "השגחה נסתרת", והכוונה שלמראית עין עולם כמנהגו נוהג, אבל המנהג הזה של העולם אינו תהליך המתנהל על פי מקריות גמורה, אלא יש כאן השתלשלות של מאורעות המונהגים על ידי כוח שכלי המכוון אותם למטרה מסוימת, וכוח זה הוא הוא ההשגחה העליונה, השגחת האל המסתתר מאחורי הפרגוד. ואף על פי שלכאורה אין כאן כל נס ופלא, יש כאן באמת פעולה מיוחדת מאת ה' להציל את יראיו ולענוש את הרשעים.

עניינים כאלה יש הרבה במקרא. נביא דוגמא אחת בלבד: כל השתלשלות המאורעות המסופרים במגילת אסתר, לכאורה היא מוסברת על פי דרכי החיים של השליטים והמלכים בפרס ומדי בימים ההם, והתמכרותם של המלך ושריו למשתה יין ולאהבת נשים. אבל ברור הדבר, שבאמת כל המאורעות האלה התרחשו מטעם ההשגחה העליונה, כדי להביא למפלת המן הרשע ולתשועת ישראל. ומאורעות מעין אלו חזרו ונשנו בקורות ישראל במשך כל הדורות ועד ימינו אלה, ועד בכלל. ואכן פרשת הנבואה, שאנו עוסקים בה, מסיימת בהכרזה – הבטחה: "ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבושו ולא תיכלמו עד עולמי עד" (ישע' מה יז).