והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט

"והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל ג', ה). בדברים האלה של נבואת יואל לאחרית הימים נתמזגו ביחד צלילי האימה הנוראה של נבואות השואה והחורבן עם צלילי התקווה והנחמה של נבואות הגאולה והישועה. שלושת הלשונות המקבילים והנרדפים "ימלט, פליטה, ובשרידים", רומזים שרק מעטים יישארו לאחר השואה הגדולה, המתוארת בדימויים מעוררי חרדה בשני הפסוקים שקדמו: "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". (יואל ג', ג-ד) ועם כל זאת דומה שעלה בידי הנביא להגביר את התקווה על היאוש. אומנם אלה שיישארו לא יהיו אלא "נמלטים, פליטה ושרידים" אבל הם יקראו בשם ה', וה' יקרא אותם, והם יהיו בהר ציון ובירושלים. שם ה' והקריאה בו הם הערובה היחידה להצלה מן השואה. עניין זה מודגש בכך, שעם כל אחד מלשונות ההצלה שבפסוק בא שם ה', ולשון קריאה או אמירה. וכך יש בפסוק שלושה לשונות הצלה, שלושה לשונות קריאה ואמירה (יקרא, אמר, קורא) ושלוש פעמים שם ה'. ואם נוסיף לעיין בלשון הפסוק נבחין, שהסתום שבו מרובה על הגלוי, והוא ערוך בלשון החזיונות המסתוריים שמגלים טפח ומכסים טפחיים. ולפיכך אפשר לחוש במעין סתירה בין תחילתו של הפסוק לבין סופו: הנביא פותח ואומר "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". משמע שהדבר תלוי בבחירתו של האדם, ומובטח לאדם שאם יקרא בשם ה' ימלט. ואולם הנביא מסיים: "ובשרידים אשר ה' קורא" משמע, שהדבר תלוי בהחלטתו של ה', וה' יציל את מי שהוא יקרא ויגזור עליו להינצל. והניצולים לא יהיו מרובים, כמו שאפשר היה להסיק מהמלה "כל" שבתחילת הפסוק, אלא רק "שרידים".

אפשר לומר, שבפסוק זה הביא הנביא בעימות גלוי וברור, שתי תפיסות המנוגדות זו לזו. תפיסה אחת האומרת, שהרשות נתונה לאדם, ושערי תשובה פתוחים לפניו, וכל הקורא בשם ה' נמלט. ותפיסה שנייה האומרת, שה' הוא הבוחר לו את הרצויים לו והוא הקורא אותם ומציל אותם. וערך הנביא את שתי התפיסות הללו זו על יד זו, להודיענו כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ושתיהן כאחת נגלו בחזון הנבואה. והחזון סתם ולא פירש איך יתיישבו שתי הדעות הסותרות, כדי שבני ישראל המבקשים את דבר ה' מפי הנביאים ומספריהם לא ייבהלו ולא יסטו מאמונתם מחמת חוסר היכולת של האדם להבין את דרכי ה' ולפתור את הסתירה הנקראת בפי הוגי הדעות שבדורות המאוחרים "הסתירה שבין הבחירה החופשית של האדם ובין הגזרה הקדומה של אלוהים". והמסקנה העולה מדברי הנביא, שבכל אחת משתי הדעות הסותרות האלה, יש אמת מבחינה מסוימת, ואין הנביא מפרש כיצד, משום שהדברים הם מעבר להשגת אנוש, ואפילו החזון הנבואי אינו מסוגל לפתור את הסתומות הנסתרות האלו. אלא החזון הנבואי בא לעורר את הנאמנים לה' לקרוא בשמו ולדעת, שיש להם תקווה, שאף ה' יקרא בשמם.

עוד יש לציין כי הלשון "ובשרידים אשר ה' קורא" משתמע לשני פנים: אפשר לפרש, שה' קורא את השרידים. ואפשר לפרש "ובשרידים יהיה זה אשר קורא את ה'", כלומר: מי שיקרא את ה' הוא יהיה בין השרידים. ולפי זה סיום הכתוב חוזר במילים אחרות על תחילתו: "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". גם עצם הדיבור "כל אשר יקרא בשם ה'" ניתן להתפרש בדרכים שונות: אפשר שפירושו: כל מי שיפנה בקריאה לה' שיושיענו, כמו שמצאנו בדברי נעמן שר צבא ארם על אלישע הנביא: "הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (מלכים ב ה', יא). כלומר, נעמן קיווה שאלישע יתפלל אל ה' שירפא את נעמן. ואם כן יש בדבריו הבטחה, שה' יקבל את תפילת כל מי שיפנה אליו. ואפשר לפרש "כל אשר יקרא בשם ה" – כל מי שעובד את ה' בלב שלם, כמו שמצאנו אצל אברהם אבינו, שבנה מזבח לה': "ויקרא שם אברהם בשם ה'" (בראשית י"ב, ח). והנביא אומר בתוכחתו על העובדים את ה' שלא בלב טהור: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מ"ג, כב).

גם הקשר בין הפליטה ובין ציון וירושלים אינו ברור כל צרכו, אפשר להבין, שהשרידים והפליטים יהיו תושבי ציון וירושלים. אבל אפשר להבין, שכל הנמצאים בציון ובירושלים ינצלו, ומלבדם יהיו גם שרידים במקומות אחרים.

ראינו איפוא, שדברי הנביא הם חזון סתום, שמתפרש בפנים רבות. ומכאן שלא בא הנביא לקבוע את הדרך שבה יתרחשו הדברים באחרית הימים, אלא בא למסור לנו נצנוצי רמזים שנגלו לו בחזון על דבר פורענויות איומות העתידות לבוא, ועל ההצלה שינצלו יראי ה', ועל קדושת ציון וירושלים שתגבר לבסוף על כל מוראות השואה והחורבן. ואולם כיצד יתקיימו הדברים על כל פרטיהם לא פירש החזון, אלא סתם ואמר "כאשר אמר ה'". כלומר, הדברים יהיו לפי רצון ה'. ואפשר שהלשון "כאשר אמר ה" רומז, שהחזון על הפליטה שתישאר בציון מבוסס על נבואות קודמות שאמרו הנביאים שמלפני יואל. כגון נבואת ישעיהו "כי מירושלים תצא שארית ופליטה מהר ציון" (ישעיהו ל"ז, לב).