למה הרגזתני?

המלכים ושרי הצבא בימי קדם היו נוהגים, שלפני צאתם לקרב היו שואלים את דבר אלהים מפי הנביא או הכהן בתקווה לשמוע מהם דברי עידוד והבטחה טובה לנצחון במלחמה. כן מצאנו שיהושפט ואחאב שאלו בנביאים לפני צאתם למלחמה בארם. ואף שאול המלך לפני צאתו לקרב המכריע בפלישתים שאל בה'. והכתוב מפרט שלוש דרכים שביקש בהן שאול את מענה ה': "בחלומות", הכוונה לאנשים המתיימרים להגיד עתידות על פי החלומות שהם חולמים. אנשים אלה רגילים לעשות מה שנקרא בדורות המאוחרים "שאלת חלום", כלומר, בעת שהם שרויים במצב של ערנות והכרה גמורה הם מהרהרים בבעיה מסוימת וקובעים בדעתם שהחלום שהם עתידים לחלום יראה להם את הדרך לפתרון הבעיה. או במלים אחרות: הם חולמים חלומות על פי הזמנה.

חולמי חלומות כאלה נזכרו גם בתורה על יד נביא השם: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום" (דב' יג, ב). ומלשון הכתובים עולה שכמו שיש נביא אמת כך יש גם חולם חלומות של אמת. ומסתבר שחולם החלומות נחשב לבעל סמכות מועטת מסמכותם של שני מגידי העתידות האחרים הנזכרים בכתוב, ששאל בהם שאול: האורים (כלומר הכהן השואל באורים ותומים) והנביאים. שאול הלך בשאלותיו מן הקל אל הכבד. תחילה שאל בחולמי חלומות, ומשלא נענה שאל "באורים". אין אנו היום יודעים כיצד היתה השאלה הזאת נערכת, אבל מן לשונות הכתובים עולה, ששאלה זאת היתה נפוצה בימים קדומים מאוד. ובימי שאול כבר נתמעטה ונדחקה מפני השאלה בנביאים.

שלוש דרכי שאלה אלה: בחלומות, באורים ובנביאים, היו דרכים חוקיות לגלות על פיהן את העתיד לבוא על פי רצון ה'. שאול שאל בכל שלוש הדרכים האלה ולא קיבל מענה. והיה על שאול להבין שחוסר המענה הוא הוא המענה. ועל ידי זה שה' אינו עונה לו רומז ה' לשאול שאין הוא רצוי לה' ולא יהיה ה' עמו במלחמה. אבל שאול לא הבין את הרמז הזה, או, ביתר דיוק, לא רצה להבין. ומתוך להיטותו העזה לשמוע דבר מפי הנביא החליט להעלות את שמואל באוב. האוב הוא מדרכי הקסם שהתורה אסרה, ושאול שהשתדל להשליט במלכותו את מצוות התורה הכרית את האובות מן הארץ. וכאן נתגלתה חולשתו הגדולה של שאול בעקבות הרוח הרעה ששרתה עליו. הוא בעצמו הולך לעשות את הדבר שלפנים נלחם בו וביקש להשמידו ולהעבירו מן העולם. ומן המסופר בכתוב מתברר, שלא עלה בידי שאול לבטל את האובות ואת השאלה בהם. בעלי האובות חדלו לעשות את מעשיהם בגלוי אבל ירדו למחתרת והוסיפו לפעול בחשאי. ונראה שאף חשאיות זו לא היתה חזקה, ופקידי המלך ידעו את מקומם של בעלי האובות, ולא הססו לגלות לשאול המלך את מקומה של בעלת האוב.

בניגוד לשאלה בדבר ה', שהמענה תלוי ברצון ה', ואפשר שה' לא יענה לחולם החלום או לכוהן ולנביא – השאלה באוב יש בה כוח קסם הכופה את רוח המת לעלות, אף שלא לרצונה. ועל כן שמואל העולה באוב אומר לשאול: "למה הרגזתני להעלות אותי" (ש"א כח, ט). הביטוי "הרגזתני" מלמד על דימוי ששמואל המת (או רוחו) נח בשלום על משכבו ובעל האוב מפריע את מנוחתו וכופה עליו לעלות אל מקום השואל בו. וכן מצאנו לשון "רוגז" אמור בעניין הפרעת מנוחתם של המתים שוכני שאול בשיר הלעג שבנבואת ישעיהו על מלך בבל היורד שאולה. וכך נאמר שם: "שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גויים" (יש' יד, ט). הנבואה בלעגה אומרת, שירידתו של מלך בבל שאוֹלה הרגיזה את המתים אשר שם והפריעה את מנוחתם. וכן נמצא בכתובות עתיקות שעל גבי קברים עתיקים, שהמתים הקבורים משביעים את האנשים החיים, שלא ירגיזום ולא יפתחו את קבריהם. ואמנם, כפי שאנו יודעים, להשבעות אלה לא היתה השפעה גדולה, ושודדי הקברים לא נרתעו מלפתוח את הקברים ולקחת את האוצרות אשר שם ולא פחדו להרגיז את המתים.

המפרשים והוגי הדעות שבדורות המאוחרים הרבו לדון בסיפור על שמואל העולה באוב. אנו כאן נעיר רק על עיקרי הדברים העולים מפשוטם של המקראות. ברור על פי המשמעות הפשוטה של הכתובים, שאין במעשה בעלת האוב מרמה או זיוף. ועוד ברור, שאת שמואל המת (או את רוחו) ראתה בעלת האוב לבדה, ושאול לא ראה מאומה אלא ידע ששמואל עומד לפניו על פי תיאורה של בעלת האוב. שאול שומע רק את קולו של שמואל. ובשעה ששמואל מדבר, בעלת האוב כאילו נעלמת. דבר זה עשוי להביא אותנו לידי המסקנה, שקולו של שמואל יוצא באמת מפי בעלת האוב. על ידי "קסמיה" היא (בלשון ימינו) כאילו מתעלפת ונכנסת לטראנס. במצבה זה תחילה היא "רואה" את רוחו של שמואל המת, ואחר כך היא "מזדהה" עם הרוח, וכאילו הרוח נכנסת אל גופה של בעלת האוב ומדברת מתוכו. על ידי זה נבין את צעקת האישה בשעה שראתה את שמואל העולה: "למה רמיתני ואתה שאול" (ש"א כח, יב).

והרבה מפרשים התקשו בדבר: כיצד הכירה האישה את שאול על ידי שראתה את שמואל? ולפי מה שאמרנו, מחשבותיה של האישה קולטות עתה את מחשבותיה של רוחו של שמואל, והאישה יודעת עתה מה ששמואל יודע, שהעומד לפניה הוא שאול המלך.

בכל מה שאמרנו כאן לא באנו להכריע, אם יש באוב ממשות "אובייקטיבית", כלומר, אם באמת רוחו של שמואל היתה נוכחת שם, או שמא כל העניין נבע ממצב "היפנוטי" מסוים, שנכנסה אליו בעלת האוב.