תיאורי הצום והתפילה בנבואת יואל - חלק א

נבואת יואל על הארבה כוללת תיאורי טקסים של מספד, צום ותפילה, של הכוהנים והעם על הצרה הגדולה. התיאורים האלה אמורים בלשון ציווי: "חגרו וספדו הכהנים... קדשו צום קראו עצרה... וזעקו אל ה' " (יואל א', יג-יד). אפשר שהציוויים האלה הם לשון מליצה הבאה לתאר תיאור חי את העניין שהנביא חוזה והוא מה שהבלשנים מכנים "ציווי רטורי". אבל מסתבר, שהציוויים האלה הם פקודות ממש. והנביא לוקח חלק פעיל בארגון סדר התפילה והוא בעצמו משתתף בתפילה וזועק אל ה', כמו שהוא אומר "אליך ה' אקרא" (יואל א', יט). ומצינו גם אצל נביאים אחרים, שהיו מתפללים אל ה' בעד העם, כי תפילת הנביא הייתה נחשבת לרצויה ומקובלת אצל ה'. ובעת צרה היה העם מבקש את הנביא, שיתפלל להעביר את רוע הגזרה, והתפילה הייתה מהתפקידים העיקריים של הנביא. בתפילתו הנביא מביא את דבר העם אל ה', ובחזונו הנביא מקבל את מענה ה' לתפילה, ובדברי נבואתו הוא מביא את דברי ה' אל העם. לפי הבנה זו של נבואת יואל על הארבה, יש לומר, שנאמרו הדברים בשעה שכבר בא הארבה, ולא בא יואל להודיע לעם שעתיד הארבה לבוא, אלא בא לעורר את העם לשים אל לבם כי הצרה גדולה היא מאוד ועליהם להתאבל, לצום ולזעוק אל ה'.

לפי הלשון והעניין יש בדברי יואל בעניין זה ארבע פסקאות, וכל פיסקה מציינת שלב חמור יותר של צער, אבל וזעקה. השלב הראשון (המתואר בשנים עשר הפסוקים של פרק א) הוא אבל כללי המקיף את כל הארץ כולה, וביחוד את האנשים שעיקר עיסוקם בעבודת האדמה וביבולה, האיכרים והכורמים: "הובישו אכרים הילילו כורמים על חטה ועל שעורה" (יואל א', יא); השיכורים שותי היין: "הקיצו שכרים ובכו והיללו כל שותי יין" (יואל א', ה); הכוהנים המקריבים לה' מנחה (מן החיטים) ונסך (מן היין): "הכרת מנחה ונסך מבית ה'. אבלו הכהנים משרתי ה'" (יואל א', ט). הנביא מעמיד כאן זו מול זו שתי מטרות של שימוש ביין ושתי קבוצות שונות המשתמשות ביין: מצד אחד השיכורים, הזקוקים ליין לשם תאוה והוללות, ולעומתם – הכוהנים הזקוקים ליין לשם עבודת ה' בקדושה ובטהרה. נמצא, שהצער על אובדן הגפנים מחמת הארבה מקיף את כל שכבות העם מקצה אל קצה, מן הנקלים והבזויים, השיכורים המכורים ליין, ועד הקדושים שבעם, הכוהנים, העורכים את עבודת ה' ביין שהם מנסכים על גבי המזבח.

האבל בעם גדול מאוד, והוא מתואר בלשון הפיוטית: "אֱלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה" (יואל א', ח). פסוק זה שגור מאוד בפי העם, בייחוד מפני שהוא נקבע בפיוט של קינה לתשעה באב שבמנהגים רבים משוררים אותה בניגון מיוחד ובקול רם בסיום אמירת הקינות בתשעה באב. ואף על פי שהפסוק שגור, טעון הוא עיון מיוחד: המלה "אֱלִי" בניקוד כזה ובהקשר כזה היא מלה יחידה במקרא. ועל פי עניינה היא קרובה למלה "יללה" וללשון הקריאה של צער ותדהמה "אַלְלַי". ולפי ניקודה כאן אפשר שהיא שם עצם במשמעות וגם במשקל של בְּכי ונְהי. ופירוש הדברים " אֱלִי כבתולת חגורת שק" – יש כאן בכי ואבל כאבל של בתולה חגורת שק. עצם הדימוי של "בתולה חגורת שק על בעל נעוריה" טעון בירור מיוחד. יש אומרים, שהנבואה רומזת כאן לסיפור על אסון מיוחד במינו: מעשה באיש שנשא אישה, ומיד אחרי הנישואין מת והניח את אשתו אלמנה ועודנה בתולה. מעשה מעין זה ידוע לנו מספר "טוביה". שם מסופר על אישה שנטפלה אליה רוח רעה – השד אשמדאי – וכל מי שנשא אותה לאשה היה מת בליל הכלולות. אסון מעין זה עשוי לקרות גם במציאות, ולא רק באגדות. אבל מסתבר שאין הנביא רומז לדבר מעין זה, שהרי הוא מדבר במשל המתאר נוהג מקובל בעם, ולא תיאור מעשה יוצא מן הכלל, העלול לקרות לעתים רחוקות מאוד. ועל כן מוטב לפרש ש"בעל נעוריה", האמור כאן, הוא מי שאירס אישה ומת בזמן שבין האירוסין ובין הנישואין. וזה על פי המנהג בימים הקדמונים (מנהג שעוד בדורנו, או על כל פנים בדור שלפני דורנו, היה נהוג בעדות מסוימות), שהיו עורכים את האירוסין לחוד, ואת הנישואין לחוד, ובין האירוסין לנישואין הייתה תקופת המתנה (המדובר הוא באירוסין לפי המשמעות הקדומה – ההלכתית – של מונח זה, ולא מה שאנו קוראים היום "אירוסין" שלפי המשמעות ההלכתית אינם אירוסין אלא רק שידוכין או הבטחה לנישואין).

לפי זה אפשר לומר, שמלשון הנביא עולה, שהיה מנהג בדורו שהמארס אישה היה נקרא "בעל אשה" גם לפני הנישואין. וכשהיה קורה אסון, שהיה המארש מת לפני שהגיע זמן הנישואין, היה אבל כבד במשפחה, והאלמנה הבתולה הייתה חוגרת שק ומקוננת הרבה מאוד. שמקרה מעין זה נחשב לאסון כבד במיוחד עולה גם מדין התורה על היוצאים למלחמה. שבין המשוחררים מהחובה לצאת למלחמה נמצא גם "האיש אשר ארש אשה ולא לקחה", ומצוה עליו ש"ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (דברים כ ז). והנה, באמת, כל היוצא למלחמה ויש לו אישה, נתון בסכנה שימות במלחמה ואיש אחר ייקח את אלמנתו. אבל איש המת ומניח את ארוסתו אלמנה נחשב הדבר לצער גדול במיוחד, והתורה ביקשה למנוע את הצער הזה, ושחררה את המארסים מהחובה לצאת למלחמה.

על כל פנים, כל האבל והזעקות המתוארים כאן, עדיין אינם טקסים מאורגנים של צום וזעקה אל ה'. כי בכל הפסקה הזאת אין הנביא מזכיר פניה אל ה' במישרים. נמצא שהדברים האלה של הנביא היו רק דברי פתיחה, הבאים לומר לעם, שישימו את לבם לגודל הצרה שפקדה אותם, והמסקנה מכך היא שעליהם לפנות אל ה' בצום ובתפילה. ואת המסקנה הזאת עתיד הנביא לבאר בהמשך הדברים. ועל סדרי הצום והתפילה המתוארים בדברי הנביא נעמוד בחלק ב.