ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא

חיי המשפחה של הושע ושמות בניו שימשו סמל נבואי בתוכחות ובנחמות, שניבא הושע לישראל. את בכורו קרא הושע "יזרעאל", כשם העמק המפורסם שבארץ ישראל, וכשם העיר שהייתה למלכי ישראל כעין עיר בירה שנייה נוספת על שומרון, הבירה הראשונה. מבחינת המאורעות הפרטיים שאירעו להושע, מרמז השם "יזרעאל" שהבן הנולד הוא "זרע-אל", כלומר: זרע כשר. ואולם מבחינת התוכחה הנבואית מסמל "יזרעאל" את הפורענות: "ויאמר ה' אליו, קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט, ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל, והיה ביום ההוא, ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל" (א', ד-ה).

לשון האיום הנבואי "ופקדתי" חביבה על הושע, והוא אומר אותה כשהוא מזכיר את חטאות העם בימי קדם ומתנבא שהנה הגיעה עת הפורענות, שבה ייענש העם, לא רק על מעשיו הרעים שבהווה, אלא גם על חטאים קדמונים, כמו שנאמר בנבואת הושע בפרק ט: "באו ימי הפקודה, באו ימי השִלֻּם" (ט', ז). ובהמשך העניין נאמר: "העמיקו שחתו כימי הגבעה, יזכור עונם יפקוד חטאתם" (ט', ט). הכתוב רומז לחטא של אנשי גבעת בנימין במעשה פילגש בימי השופטים, מעשה שגרם כמעט להכחדת שבט בנימין. בנבואה אחרת שבהושע נאמר: "ולפקוד על יעקב כדרכיו כמעלליו ישיב לו" (י"ב, ג). כאן חזר הושע בתוכחתו לימי ראשית האומה, לימי יעקב אבינו, כאשר היה בבטן אימו. ובזעם התוכחה הנבואית נשקפים מעשי יעקב באותם הימים כמעשים רעים, שהגיע העת לפקוד אותם ולהביא את עונשם על בני ישראל, צאצאי יעקב, "אשר בבטן עקב את אחיו" וגו' (י"ב, ד). אפשר שכך יש להבין גם את דברי הושע בתוכחתו בפרק ב: "ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם" (ב', טו). ככל הנראה נאמרה נבואה זו בזמן שכבר לא הייתה עבודת בעלים פומבית ורשמית בישראל, שהרי ספר מלכים מעיד: "וישמד יהוא את הבעל מישראל" (מלכים ב י', כח). אלא שנבואת הזעם שבפי הושע מכריזה, שעדיין לא באו ישראל על עונשם הראוי להם על עבודת הבעלים, ועוד צפויה להם פורענות גדולה, שתצורף אל הפורענות שתבוא על חטאותיהם בדור הזה. רעיון זה הוא פיתוח הרעיון העולה מדברי התורה לאחר חטא העגל: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, לד).

ואף כאן, בתחילת נבואתו, אומר הושע, שהנה הגיע הזמן לפקוד על בית יהוא את החטא הקדמון הרובץ עליו, חטא של "דמי יזרעאל". ובעוון חטא זה תושבת ממלכות בית ישראל, ותשבר "קשת ישראל בעמק יזרעאל". הלשון רומזת בבירור ללשון ספר מלכים במעשה המרד של יהוא והריגתו את יהורם בן אחאב. כמו שנאמר: "ויהוא מלא ידו בקשת, ויך את יהורם... ויאמר שא והשליכהו בחלקת נבות היזרעאלי" (מ"'ב ט כד-כה). והריגת יהורם הייתה פתיחה למעשי טבח רבים ואכזריים, שעשה יהוא בכל משפחת אחאב ובכל תומכיו. ונבואת הושע מלמדת שמלכות שנוסדה בשפיכות דמים אין לה יכולת של קיום נצחי. הזרע הרע, שנזרע בעת יסוד המלוכה סופו שיצמח ויכַלֶה את הצמח שצמח ממנו. וזו המשמעות העמוקה של "יזרעאל".

ואע"פ שבספר מלכים נאמר, שהשמדת בית אחאב הייתה ברצון ה', עונש על הריגת נבות היזרעאלי, על כגון זה אמרו חז"ל: "על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון" (אבות ב ז). אחאב וביתו קבלו את שלהם בדין, אבל בית המלוכה של יהוא שדימה להתבסס על מעשי זוועה של שפיכות דמים, אינו יכול לזכות למלוכה נצחית. ויש להתבונן, שבהבטחה שהובטחה לבית יהוא נאמר: "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (מלכים ב י', ל) לא הובטחה לו מלכות אלא לזמן מוגבל. ונבואת הושע באה לומר, שכבר חלף הזמן והגיעה השעה לפקוד את החטא שעליו הושתתה המלכות. ועוד, אף על פי שאלישע הנביא שלח למשוח את יהוא, אין ספר מלכים מספר, שאלישע השתתף למעשה בפעולות המרד והטבח של יהוא. ורמז יש כאן שאלישע עמד מן הצד והסתייג מן הדרך, שבה ביצע יהוא את אשר הוטל עליו. לקח זה, שמלכות נצח ראויה להינתן רק למי שמייסד את מלכותו ללא שפיכות דמי קודמו הוא שמונח ביסוד הסיפורים על יסוד מלכות בית דוד, שדוד נמנע בכל מחיר לפגוע בשאול, כמו שהוא בעצמו הביא את המשל: "כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך" (שמואל א כ"ד, יג). והוא הדבר, שאביגיל אשת נבל הכרמלי אמרה לדוד, שבהימנעותו מלהרוג את נבל, הסיר מעל עצמו אשמה כבדה, שייסד את שלטונו על שפיכות דמים, ועל כן יזכה לבית נאמן: "כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן... וצוך לנגיד על ישראל, ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני, ולשפוך דם חינם, ולהושיע אדני לו, והיטיב ה' לאדוני" (שמואל א כ"ה, כח-לא).