פגישות שאול ודוד במדבר

יש בספר שמואל שני סיפורים דומים זה לזה על אודות הפגישות בין שאול הרודף לבין דוד הנרדף. הסיפור הראשון בפרק כד והסיפור השני בפרק כו. הסיפור הראשון מתרחש במדבר עין גדי, והסיפור השני מתרחש במדבר זיף. הצד השווה בשני הסיפורים הוא שדוד נודד במדבר עם אנשיו ומתחמק מפני שאול, ושאול לוקח אתו גדוד של שלושת אלפים איש והולך בעקבותיו של דוד. שאול אינו מוצא את דוד, אלא להיפך, דוד הוא שמוצא את שאול במצב גופני מסוים, שבו דוד מסוגל להכותו ולהרגו לפתע פתאום, ומבלי ששומרי ראשו של שאול יוכלו להצילו. אנשיו של דוד פונים אליו ומסיתים אותו לנצל את שעת הכושר ולחסל את שאול. ודוד מסרב להרוג את שאול בידיו שלו, וגם אוסר על אנשיו לפגוע בו. תחת זאת הוא לוקח בסתר חפץ מסוים השייך לשאול. לאחר מכן דוד קורא לשאול ומופיע לפניו, ומראה לו את החפץ שבידו, לאות הוכחה שיכול היה דוד להרוג את שאול ולא עשה זאת, מפני שחס עליו, והוא מעריץ אותו ואיננו מבקש את רעתו. ושאול מודה לדוד ומברך אותו והם נפרדים זה מזה בשלום והולכים איש איש לדרכו. אלה הם הדברים המשותפים לשני הסיפורים.

ההבדלים בין הסיפורים הם בפרטים רבים. בסיפור הראשון, הדבר מתרחש במערה. דוד ואנשיו יושבים בירכתי המערה המשמשת להם מקום דירה ומחבוא טבעי מפני שאול. שאול נכנס במקרה לתוך המערה, "להסך את רגליו", בלשון חז"ל לעשות את צרכיו. דוד ניגש אל שאול מאחוריו בסתר, וכורת את כנף מעילו, מבלי ששאול ירגיש בכך. נמצא, שנוסף על סכנת הנפשות ששאול היה נתון בה, היה שאול נתון לסכנה של ביזיון גדול אילו היה דוד פונה אליו ברגע הזה. אבל כשם שלא רצה דוד להרוג את שאול, כך נזהר גם שלא לבזותו, ועל כן לא קרא לו ולא הופיע לפניו עד שיצא שאול מן המערה.

ואילו בסיפור השני, הדבר מתרחש על פני הקרקע בשטח הפתוח. מסתבר שהדבר היה בלילה. שאול שכב לישון "במעגל". הכוונה היא שפינו לשאול שטח לישון עליו, ושומרי ראשו חנו סביבו במעגל, וגם הם שכבו וישנו כך. למראשותיו של שאול הישֵן היתה חניתו וצפחת מים. אפשר שהיו המים מיועדים לשתייה, אם יתעורר שאול משנתו והוא צמא, ואפשר שהיו המים מיועדים לרחיצתו ולטהרתו של שאול אחרי קומו משנתו. והנה דוד ואנשיו באים בחשאי אל שאול, לוקחים להם את החנית ואת הצפחת ומסתלקים להם, מבלי ששומרי המחנה ירגישו בהם. כלשון הכתוב "ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי תרדמת ה' נפלה עליהם" (שמ"א כו, יב).

נוסף על הסכנה הממשית שהיה שאול נתון בה היה גם כאן ביזיון גדול לשאול המלך, אילו היה מתעורר ומוצא את עצמו בלי חנית ובלי מים. ומלבד זאת, נתגלה כאן "מחדל" גדול של שומרי ראשו של שאול שאפילו אחד מהם לא היה ער כדי להתריע על חדירת זרים אל תוך המחנה. והיה בזה סימן לחוסר יעילותם של מפקדי הצבא של שאול ומעין אזהרה שהם עלולים לנחול מפלה בקרבות העתידים לבוא עם הפלישתים. ואכן דוד מנצל את ההזדמנות שניתנה לו, וכאשר הוא נמצא במרחק בטוח מן מחנה שאול ועל ראש ההר, הוא קורא בקול גדול אל אבנר שר צבא שאול ומוכיח אותו על התרשלותו במילוי תפקידו. קולו של דוד מעיר גם את שאול משנתו, והוא מכיר את קולו של דוד, ולאחר חילופי הדברים בין דוד ובין שאול, דוד מחזיר לשאול את החנית ואת הצפחת.

והנה, עם כל השינויים שבין שני הסיפורים האלה, העניין היסודי אחד הוא בשניהם. על כן יש חוקרים הסוברים שיש כאן שתי גירסאות שונות הבאות לתאר מאורע אחד, או אם להשתמש בלשונם של חוקרי הספרות, יש כאן שני עיבודים ספרותיים של מוטיב אחד, והוא ששאול נופל בידי דוד ודוד נמנע מלהרגו. ואולם דעתנו נוטה לומר, שכוונת מחבר ספר שמואל בהבאת שני הסיפורים האלה היא כי אמנם אירע שתי פעמים המאורע, שהיה דוד במצב שיוכל להתנפל על שאול לפתע פתאום ולהרגו ונמנע מלעשות זאת. והדבר נובע ממחלת הרוח שלקה בה שאול, או בלשון הכתוב: "הרוח הרעה" שביעתה את שאול, וגרמה לו לבזבז את כל כוחותיו ברדיפות ללא תועלת וללא צורך אחרי דוד. ורוח רעה זו גרמה לו שלאחר שהודה בצדקתו של דוד חזר בו, או שכח את דבריו ויצא פעם שנייה למרדף אחרי דוד, ואירע לו בפעם השנייה מעין אותו המעשה שאירע לו בפעם הראשונה. והפעם הבטיח שאול במלים מפורשות לדוד, שלא יוסיף לרדוף אחריו, ואמר לו: "חטאתי שוב בני דוד כי לא ארע לך עוד" (ש"א כו יט).

והנה, דוד היה לו כבר ניסיון רב בעניין התהפוכות במצב רוחו של שאול, והבין שגם בפעם הזאת אי אפשר לו לבטוח בשאול, שבימים הבאים לא ישנה את דעתו, ויבקש שוב להרוג את דוד, ועל כן החליט לצאת מתחום ארץ יהודה – מתחום שלטונו של שאול – ולעבור אל ארץ פלישתים, ולבקש חסות אצל אכיש מלך גת. כמו שכתוב בראש פרק כז: "ויאמר דוד אל לבו עתה אֶסָּפֶה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל ונמלטתי מידו" (ש"א כז, א).