וידוי ותשובה במזמורי ההלל

מזמורי ה"הלל" הנאמרים בימי שמחה והודיה כוללים גם הרבה קריאות זעקה של הנתון בצרה ומתחנן לישועה, כמו "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, אנה ה' מלטה נפשי" (תהלים קט"ז, ג-ד); "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קי"ח, כה). שילוב זה של תחינה לישועה בתוך שירת ההודיה על הישועה הוא מעצם טיבה של שירת ה"הלל", כמו שעולה מנבואת הנחמה של ירמיהו: "רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל" (ירמיהו ל"א, ו). העולה מדברי הנבואה הוא שהבקשה "הושע ה' את עמך את שארית ישראל" היא מדברי ההלל. והטעם לכך הוא, שבשעה שירא ה' מודה על הישועה שעשה לו ה' הוא זוכר שגם בעתיד יהיה זקוק לעזרת ה' ולישועתו. וכן הדבר גם ב"הלל" שהוא מודה על הישועה שהייתה "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (קי"ח, ד), ומבקש על הישועה להבא: "אנא ה' הושיעה נא". ועוד: מדרכם של המודים לה' על הישועה שהם מזכירים בדברי הודייתם את הצרה שהיו בה, ואת הזעקה שזעקו לה' על הצרה, ועל כן יש שהמשורר בתהלים מתחנן וזועק הרבה, ומתאונן על הצרות המקיפות אותו, ובאמת הדברים אמורים בהקשר של הודיה, והכוונה לומר: בצרה גדולה הייתי, וזעקתי ונושעתי, ועל זאת אני מודה לה'. וזה הביאור לחילופים שבתיאור מצבו של המשורר במזמור קט"ז ובמזמורים דומים לו. בראש המזמור – המשורר מתאר את עצמו שהוא נתון בצרה גדולה וזועק לה' שיציל את חייו "אנה ה' מלטה נפשי" (תהלים קט"ז, ד). ובסוף המזמור המשורר מתאר את עצמו שהוא עומד בבית המקדש ומקריב שם קרבן תודה. על פי הקשר הדברים (בייחוד על פי קביעת הדברים במזמורי "ההלל" הנאמר בימי שמחה והודיה) מתברר, כי בשעה שהמשורר מהלל את ה' על הישועה, הוא מתאר את גודל הצרה שהיה נתון בה, ואת דברי זעקותיו הרבות שזעק. ועל ידי תיאור גודל הצרה שעברה מתגברים בלב המשורר רגשות התודה לה' על גודל הישועה.

כדרך משוררי תהלים אין המשורר מתאר תיאור ממשי את טיב הצרה, אלא מאפיין אותה בתיאורים פיוטיים הלקוחים מעולם הדימויים הקדמונים על המוות ועל שאול: "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא" (תהלים קט"ז, ג). ואולם בפסוקים הנמצאים כמעט באמצעו של המזמור, המשורר אומר כעין וידוי פרטי על מחשבות פסולות והרהורי יאוש שעלו בליבו בעת צרתו: "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד, אני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב" (תהלים קט"ז, י-יא). "האמנתי" בראש הפסוק החוצה את המזמור (בראש הפסוק העשירי, במזמור בן תשעה-עשר פסוקים) מקביל ל"אהבתי" שבראש המזמור, והכוונה להטעים שהמשורר אוהב את ה' ומאמין בו. ואולם הלשון "האמנתי" עומדת בניגוד ללשון "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב". ברור, שהמלה "כוזב" היא ניגודה של המלה "האמנתי", ועל כן היו מפרשים שאמרו, שכוונת המשורר להטעים שהוא מאמין בה' ולא בבני אדם, משום שכל האדם כוזב, ואין לתת אמון באדם ובהבטחותיו. זה אמנם לקח מוסרי חשוב מאוד. אבל קשה לומר, שזו כוונתו העיקרית של המשורר כאן, שהרי הוא אומר "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב", משמע, שהדיבור "כל האדם כוזב" אינו דיבור אמיתי ונכון, אלא רק דיבור שיצא מפי המשורר בחיפזון, בלי מחשבה מעמיקה. ועכשיו נוכח המשורר, שלא כן הדבר, ואין אמת בדיבור "כל האדם כוזב". ואין זאת אלא מחשבה פסולה של יאוש, העלולה לעלות בלב האדם, שהצרה מקיפה אותו מכל צד. וכן נאמר גם בתלונתו של איתן האזרחי, שהגיע לידי יאוש כשראה את מפלת מלכות בית דוד "על מה שוא בראת כל בני אדם" (תהלים פ"ט, מח). נמצא שעומק כוונתו של המשורר במזמורנו הוא, להתוודות על המחשבה הרעה שעלתה בדעתו, וגם להראות את גודל המצוקה שהקיפה אותו והכבידה עליו. וכך המשורר אומר: "האמנתי" – אני שהייתי מאמין בה' כשבאה עלי הצרה – האמנתי שכל האדם כוזב. ואולם עתה, כאשר נושעתי, נוכחתי, שרק בחפזי אמרתי כך, אבל באמת יש דבר שאינו כוזב בחיי האדם, שהרי "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" וברור, שאדם שזכה למעלה כזאת, זכה למשהו שיש בו ממש ואינו "כוזב". ולעומת החיפזון בעת הצרה, זכה המשורר עתה למנוחת הנפש: "שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי" (תהלים קט"ז, ז). ועל גמול ה' לנפש השבה, המשורר משיב גמול לה': "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (קט"ז, יב). והמשורר משלם את נדריו, כמו שקיבל על עצמו, וגם מכאן ראיה שאין כל האדם כוזב. והוא מודה לה' "נגדה נא לכל עמו" "כל עמו" כנגד "כל האדם".