הושיעה ה' כי גמר חסיד

מזמור י"ב פותח בלשון זעקה גדולה: "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם". "גמר" פירושו: כלה ואיננו עוד, כמו "נגמר" בלשון הדיבור של ימינו. המילה המקבילה לגמר – "פסו" – גם היא מביעה מושג של כיליון ואבדון, אפשר מלשון פס ופיסה שיש בהן משמעות של חתיכה וגזירה. ואפשר ש"פסו" היא צורה מקוצרת של אפסו, וכן מצינו תקבולת של לשונות גמר ואפס במזמור ע"ז: "האפס לנצח חסדו גמר אמר לדור ודור" (תהלים ע"ז, ט). "חסיד" בלשון המקרא הוא האיש הממלא את חובותיו בנאמנות ונזהר לקיים את הבטחותיו לבני בריתו ולאנשים המצפים לעזרתו ומשום כך בא חסיד בפסוקינו בתקבולת ל"אמונים". והדבר מתאים לצירוף הרגיל במקרא חסד ואמת. משמעותה של הזעקה "הושיעה ה' כי גמר חסיד" היא איפוא הושיעה אתה ה', מאחר שאין עוד תקווה שהישועה תבוא מבני אדם. הדברים נאמרים בפי אדם הנמצא במצוקה ובני בריתו לא עמדו בנאמנותם ולא באו לעזרתו, וביאושו מעזרת בני אדם הוא פונה בזעקה אל ה' שיעזור לו. אולם אין זעקתו של המשורר מצטמצמת לעניינו הפרטי בלבד: מצוקתו שלו היא חלק ממצוקת כל העניים והמדוכאים המושפלים והעשוקים שבדור, דור שרבתה בו הקלקלה החברתית, שבני אדם אינם מתייחסים ברצינות למוצא פיהם, ואינם מרגישים בנפשם חובה לעמוד בדיבורם ולמלא את התחייבויותיהם לנזקקים לעזרתם. ולא עוד אלא, שמתפשטת ההשקפה, שדרך זו של דיבורי מרמה וחנופה היא הדרך שיש להתפאר בה, והיא הדרך המביאה את הנוהג בה להצלחה ולשלטון. "אשר אמרו / ללשוננו נגביר / שפתינו אתנו / מי אדון לנו". הגאווה של האדם המצליח בחיים בדרכי מרמה, חנופה ועושק מביאה אותו לידי כפירה בעיקר והכחשת ההשגחה העליונה. ובזעקת המשורר "הושיעה ה' כי גמר חסיד" יש גם הבעת האימה והחרדה שההשקפות השוללות את הערכים של יושר ונאמנות, והכופרות בכוח עליון שהוא אדון על האדם עלולות להתפשט בעם, עד שלא יישאר בקרבו איש ישר ונאמן. מתוך מצוקה נפשית זו מוציא המשורר מפיו קללה נמרצת: "יכרת ה' כל שפתי חלקות ולשון מדברת גדלות". קללה זו רומזת, שאין מקום לפשרות בין שתי הדרכים: דרך החסד והאמונה ודרך שפת החלקות. והמלחמה שבין שתי הדרכים היא מלחמת קיום: בנצחון שפתי חלקות – "גמר חסיד ופסו אמונים". ולהצלת החסיד והאמונים – "יכרת ה' כל שפתי חלקות". והמשורר פונה אל ה', ומבקש ממנו פעולה מהירה לעזרת המדוכאים ולישועתם: "משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'". מסתבר, שהמשורר רומז לנבואה מעין הנבואה שבישעיהו (ל"ג, י): "עתה אקום יאמר ה' עתה ארומם עתה אנשא". ובדברי הנבואה עצמם יש הד מתפילת משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י', לה). המשורר בתהלים מבקש, אפוא, שיקוימו דברי התורה והנביאים, ויקום ה' להפיץ את אויביו – בעלי שפתי החלקות והלשון המדברת גדולות. והמשורר מביע את אמונתו, שדברי ה' אכן יתקיימו, שהרי בניגוד לדברי בני אדם, שהם "דברי שוא" ו"שפת חלקות" – דברי ה' הם אמת לאמתה: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף". 

דברי המזמור, המושרשים, כמו שראינו, בדברי התורה והנביאים, היו הגרעין של חזיונות יום הדין של דניאל, החוזה את מלכות הרשעה בדמות חיה רעה אשר לה "פם ממלל רברבן" (=פה מדבר גדולות. דניאל ז', ח) ובעוון דיבוריה תועמד החיה לדין ויצא דינה להשמדה גמורה. הדברים ניכרים שחזון זה הוא תיאור מוחשי של הדיבור שבמזמור: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". גם בדורות מאוחרים יותר שימשו דברי המזמור בסיס לחוזי החזיונות של אחרית הימים. מצב השחיתות החברתית המתואר במזמור, שאי אפשר לסמוך על נאמנותם של בני האדם ויש רק לצפות לתשועת ה' הוא המצב המתואר כ"עקבות המשיח" במשנה המסיימת את מסכת סוטה: "משחרב בית המקדש... גברו בעלי זרוע ובעלי לשון... בעקבות משיחא חוצפא יסגא... והאמת תהא נעדרת... ועל מי יש לנו להישען? – על אבינו שבשמים!".