ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו

ירמיהו הנביא מתאר את החורבן העתיד לבוא על הארץ כפי שראהו בחזון הנבואה. ארבע פעמים הוא חוזר על הלשון "ראיתי... והנה". ואל כל שורה האמורה בלשון הזאת צמודה שורה מקבילה ומחוברת אל השורה הראשונה בו"ו החיבור: "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, ואל השמים ואין אורם. ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות התקלקלו. ראיתי והנה אין האדם, וכל עוף השמים נדדו. ראיתי והנה הכרמל המדבר, וכל עריו נתצו, מפני ה', מפני חרון אפו" (ירמיהו ד', כג-כו). בפסוק הראשון של "ראיתי" יש רמז ברור ללשון פרשת הבריאה שבתורה, והכוונה שהחורבן יחזיר את העולם למצבו שבתחילת ברייתו. וכמו שנאמר שם: "והארץ היתה תהו ובהו", כן הנביא אומר כאן "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו". המלה "והנה" טעונה כאן הטעמה מיוחדת: לא "היתה" בעבר אלא "והנה": עתה היא תהו ובהו. כי בחזונו הנביא רואה את עצמו כאילו הוא עומד בזמן העתיד, ורואה את החורבן הולך ונעשֶה לנגד עיניו ממש. וכמו ששם נאמר "וחשך על פני תהום" כן נאמר כאן "ואל השמים ואין אורם". והחזרה המרובעת על הלשון "ראיתי והנה" אמורה כנגד הלשונות "וירא אלהים" החוזרות פעמים רבות בפרשת הבריאה. ובסיומה של הפרשה נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א', לא), ולעומת זאת ראה הנביא את כל הבריאה הרוסה וחרבה. והדבר מעלה בזיכרון את לשון התורה בפרשת המבול: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה" (בראשית ו', יב), ויש כאן רמז, שכמו שבימי המבול גרמו חטאות בני האדם לחורבן כולל של כל העולם כולו, כך יגרמו חטאות ישראל לחורבן כולל של כל ארץ ישראל.

ועל כן הנבואה "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו" באה מיד לאחר פסוק של תוכחה קשה על הרעות שישראל עושים: "כי אוִיל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה, חכמים הם להרע, ולהיטיב לא ידעו" (ירמיהו ד', כב). הזכירה כאן הנבואה שלוש לשונות של חכמה: "נבונים", "חכמים", "לא ידעו". והם כנגד שלוש הלשונות שבהם נברא העולם, ככתוב בספר משלי: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו" (משלי ב', יט-כ). ויסוד גדול בהשקפת העולם של חכמי ישראל (שדבריהם הובאו בספר משלי) הוא, שהחכמה שבה נברא העולם זֵהָה היא עם החכמה שבתורה המצווה על בני האדם את ההתנהגות המוסרית הנכונה, היא דרך יראת ה', כמו שנאמר בראש ספר משלי: "יראת ה' ראשית דעת" (משלי א', ז). בחכמה נברא העולם, שהוא "טוב מאוד". והחכמה מצווה על בני האדם לעשות את הטוב. ואולם בני האדם הפכו את החכמה למכשיר לעשות הרע: "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". ועל כן התמוטטה הבריאה הטובה ונהרסה, ושבה למצב של תהו ובהו.

צמד המלים "תהו ובהו" נמצא רק בעניין בריאת העולם וחורבנו, ושלוש פעמים בלבד במקרא, פעם ראשונה בפרשת בראשית שבתורה, פעם שנייה כאן בירמיהו, ופעם שלישית בנבואת החורבן על אדום שבספר ישעיהו: "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו" (ישעיהו ל"ד, יא). והוא רמז, שבעת הגאולה יתהפך הגלגל וארץ ישראל תיבנה, והחורבן יבוא על אדום. לשונות "נטית הקו" ו"האבנים" הם לשונות האמורים במלאכת הבניין: האבנים הן חומרי הבניה, והקו הוא הכלי שבו הבנאי משתמש, כדי שהקיר שהוא בונה יהא זקוף וניצב ישר. ויש כאן תפיסה מדרשית-מסתורית, שהעולם נברא מן "אבני תהו" ובאמצעות "קו בהו". כלומר: שהעולם נברא "יש מאין", או שבבריאה נהפך ה"אין" ל"יש". ובחורבן העתידי שוב יֵהפך ה"יש" ל"אין".

ומה שנאמר מלכתחילה על העולם כולו העבירה הנבואה אל עם ישראל מצד אחד ועל אויביו מצד שני. וגם כאן הדבר מיוסד על תפיסה מדרשית, שכל העולם כולו נברא בשביל ישראל ועל מנת שיקבלו ישראל את התורה. וכל האמור בפרשת הבריאה ניתן להידרש כסמל למה שעתיד לקרות לישראל. וכן דרשו במדרש בראשית רבא: "מתחילת ברייתו שלעולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי: בנוי – 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (בראשית א', א), וכתיב: 'לנטוע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה' (ישעיהו נ"א, טז), וחרב – 'והארץ היתה תהו ובהו' (בראשית א', ב), ובנוי – 'ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור' (בראשית א', ג), וכתיב: 'קומי אורי כי בא אורך' (ישעיהו ס', א). וכן הוא אומר: 'מגיד מראשית אחרית' (ישעיהו מ"ו, י)". כוונת המדרש לומר, שהכתוב בפרשת בראשית מגיד מה שיהיה לישראל באחרית הימים. וכמו שהזכרנו למעלה, גם הכתוב בפרשת המבול נתפש בדברי הנבואה כרמז לקורות ישראל. ולאחר המבול נשבע ה' שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ (בראשית ט', יא). ומעיקרה נאמרה הבטחה זו לכל הארץ כולה, ועל כן לא הופרה שבועה זו כשנידונה ארץ ישראל ויושביה כדור המבול בזמנו. אבל לעתיד לבוא תהיה הבטחה מיוחדת לישראל, שכמו שלא יהיה עוד חורבן כללי לעולם כולו, כן לא יהיה עוד חורבן לישראל. וכן נאמר בנבואת הנחמה שבישעיהו: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגעור בך" (ישעיהו נ"ד, ט). ולעומת האמור כאן בנבואת ירמיהו: "ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו" נאמר בהמשך הנבואה ההיא בישעיהו: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש" (ישעיהו נ"ד, י).