מבוא לספר איוב (חלק ב)

כמו שהזכרנו במאמר הקודם, ספר איוב מגולל לפנינו את בעיית סבלו של האדם והקשר שבין סבל זה ובין התנהגותו המוסרית של האדם. או, בלשון אחרת, הבעיה של תורת הגמול. ובניסוח שבלשון חז"ל: "מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בבעיות האלה עסקו הוגי הדעות שבכל העמים ובני כל הדתות שבעולם למן הימים הקדומים ביותר. אף ספר איוב דן בבעיות האלה מן נקודת ההשקפה של חכמי הימים הקדמונים, בטרם נתגבש עם ישראל לעם מיוחד, ובטרם ניתנה לו התורה. ואף על פי כן דן ספר איוב בבעיות האלה על בסיס האמונה הצרופה של ישראל, וזאת מתוך ההנחה, שיסודות האמונה שעליה מבוססת תורת ישראל, משותפים, למעשה, לכל בני האדם כולם. והטובים שבחכמי ימי הקדם הכירו במציאות אל יחיד כל-יכול המושל בעולמו ונוהג בצדק עם כל הבריות.

ומפני שהחכמים האלה היו לפני מתן תורה לבני ישראל, אין הם מזכירים בדבריהם את שם ההויה, המיוחד לציון היחס שבין האלוהים ובין עם ישראל, אלא מזכירים שמות כלליים של הא-לוהים, שהיו נהוגים גם בקרב עמים אחרים: אל, אלוה, אלוהים, ו"שדי". ואמנם המחבר בעצמו לא התכחש לעובדה שהוא מבני ישראל, ועל כן כשהוא מספר את סיפור המעשה בלשונו שלו, הוא מזכיר את שם ההויה.

כדי להבין איך מחבר הספר פורש לפנינו את הבעיות של תורת הגמול, אנחנו צריכים לעקוב אחרי מהלך הסיפור מתחילתו צעד אחרי צעד. בפסוק הראשון של הספר אנו קוראים: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר". ובפסוק השני אנו קוראים: "ויוולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות". הוי"ו הפותחת את הפסוק 'ויוולדו' באה לחבר את המסופר בפסוק הזה אל המסופר בפסוק שלמעלה ממנו. אבל לפי דרך לשון המקרא חיבור זה עשוי להתפרש בשתי משמעויות שונות: אפשר לפרש שהוי"ו באה להוסיף, כלומר: איוב היה תם וישר ונוסף על כך נולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות. אבל אפשר לפרש שהוי"ו היא "וי"ו התוצאה" ומשמעותה: "לפיכך", כלומר: איוב היה תם וישר ולפיכך נולדו לו שבעה בנים וכן הלאה. נמצא, שכבר בפסוק השני של הספר הביא אותנו המספר לידי הרהורים על סדרו של עולם: האם הטובה הבאה לאדם לאחר צדקתו באה לו כגמול, או שמא מקרה היה, שלאיוב הצדיק נולדו לו בנים ובנות, ולא היה קשר סיבתי בין צדקת איוב ובין הולדת בניו?

בהמשך הסיפור אנו רואים את מה שמתרחש מאחורי הפרגוד בישיבת "בית הדין של מעלה", או בלשון חז"ל: "בפמליא של מעלה". השטן בא לפני כיסא הכבוד ומקטרג על איוב: "החנם ירא איוב אלוהים". לכאורה יש כאן התנכלות של השטן לאיש הפרטי "איוב", אבל באמת השטן מעורר כאן בעיה עקרונית כללית, שהרי אם איוב (לדברי השטן) אינו "ירא אלוהים חנם" – שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ונמצא, שלפי השקפת השטן, כל עיקרה של יראת אלוהים בקרב בני האדם אינו בא מתוך כניעה לרוממותו של אלוהים, אלא מתוך בקשת גמול טוב מאלוהים תמורת היראה. נמצא, שכיוון השטן בקטרוגו על איוב לבטל ערכה של יראת אלוהים בכלל.

קטרוג כזה, הנוגע ליסוד שהשגחת ה' בעולמו מושתתת עליו, אי אפשר לעבור עליו ללא תגובה מתאימה, ולפיכך ניתנה לשטן רשות לבחון את הדבר למעשה, לפגוע באיוב כדי להיווכח אם יוסיף איוב להחזיק ביראתו או יעזבנה. ואולם, עצם מתן הרשות לשטן לנסות את איוב בייסורים, מעוררת בעיה קשה: מצד אחד – ודאי הדבר, שאיוב (וכל ירא אלוהים באמת) חייב להיכנע לפני אלוהים ולשבחו, אפילו כשהוא מביא עליו ייסורים. אבל בעצם הדרישה הזאת מאת ירא האלוהים יש כבר מעין קביעת עובדה, שיש שאלוהים מביא על האדם ייסורים שלא כעונש על חטאים. ודבר זה בעצמו נראה כפוגם במידה מסוימת בצדקתו של אלוהים. לכאורה, הרשות שניתנה לשטן לנסות את איוב היא הפתרון לסוד ייסורי איוב. אולם בעומקו של דבר מתברר, שהניסיון מובא בסיפור של איוב לא כהצעת הפתרון לשאלה מפני מה יש צדיק ורע לו, אלא כהצעת דוגמא למציאות של צדיק ורע לו – אותה המציאות שעליה איוב מתלונן ותובע תשובה: על מה באו עליו ייסוריו. ובאמת אין הדעת נוחה לומר, שמפני שאלוהים מבקש לבחון את הצדיק אם נאמן הוא – דבר צודק הוא שיביא עליו ייסורים קשים, אף על פי שלא חטא. ובאמת אין הניסיון נזכר עוד בספר, לא בדברי הרעים ולא בדברי ה' אל איוב ואף לא בדברי הכניעה של איוב ולא בסיפור שבסוף הספר. איוב עמד בניסיון הראשון והצדיק עליו את הדין, ואמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א' כא). בדברים האלה לא נאמר שהנתינה והלקיחה באו כגמול ועונש, אלא שלה' הרשות לתת ולקחת כרצונו לפי שהוא אדון הכול. נמצא שגם בכניעתו מלפני ה' לא הודה איוב שמה שבא עליו בא בחשבון מדוקדק כפי גמול מעשיו. שיטה זו של איוב מתאמתת בדברי ה' אל השטן: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב'  ג). לאחר הניסיון השני אמר איוב לאשתו: "גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל" (איוב ב' י). גם עתה נכנע איוב לאלוהים, אולם בפעם הזאת לא אמר איוב "יהי שם ה' מבורך". נמצא שהשטן יכול היה לחשוב, שהוא, השטן, הולך ומתקדם לקראת מטרתו להכשיל את איוב בדיבורים מפורשים של חירופים וגידופים כלפי אלוהים. לפיכך, באו הרעים אל איוב, והם גרמו לאיוב שיפתח את פיו ויתלונן, ומדי פעם בפעם הולכות תלונות איוב ונעשות קשות יותר ויותר. ואף הרעים – דבריהם אל איוב הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. הרעים אינם מוכנים להודות במציאות "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"; לדעתם: אם באו על הצדיק ייסורים, אות היא כי חטא, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואם יש רשע שטוב לו – הטוב הזה אינו אלא אשליה, וגם הוא חולף מהרה. נמצא שבאמת הוויכוח בין איוב ורעיו אינו עוסק בשאלה: מדוע יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אלא בשאלה: האם בכלל יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו? הרעים מכחישים את עצם המציאות הזאת ואיוב טוען כי יש ויש. ובסיום דבריו נשבע איוב שבועות חמורות, שכל ימיו היה צדיק ולא חטא. ואם כן ברור הוא, כי גורל האדם אינו תמיד כפי הראוי לו לפי מעשיו. הרעים נשתתקו, ותלונתו של איוב עומדת בתקפה. בעיני השטן הייתה תלונתו של איוב החטא שביקש השטן להחטיא בו את איוב. אולם, בסופו של דבר, לאחר דברי אליהוא, שלא הועילו להרגיע את איוב, נגלה ה' לאיוב והביאו לידי ויתור על תלונותיו ולידי כניעה לפני רוממותו הנשגבה של אלוהים. נמצא שדווקא מה שחשב השטן לחטא לאיוב, הביא את איוב לידי המדרגה העליונה של כניעה לאלוהים, וה' בעצמו הודיע שבדברי איוב לא היה חטא ודברי הרעים לא היו אמיתיים.

העולה מכל זה, שלא בא ספר איוב לתת בידינו תשובה מלאה על השאלה "מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אלא בא ספר איוב להמחיש לנו שירא אלוהים באמת אינו סוטה מדרכו אף אם נתברר לו, שאין גורלו נקבע תמיד לפי מעשיו.