כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך

הדבקות בה', אהבתו וההודיה לשמו, אינם ענינים שבמחשבה מופשטת בלבד, אלא ממלאים את כל רגשותיהם של יראי ה' משוררי תהלים ומטביעים את רושמם בכל איברי גופם. וכך אומר המשורר במזמור לה: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים לה י). ה"חסידים" שבדורות האחרונים מצאו בכתוב הזה אסמכתא למנהגם להתנועע בשעת תפילתם. ואמנם יש מן פוסקי ההלכה שאין דעתם נוחה ממנהג זה. אך על כל פנים כבר חז"ל סמכו לכתוב הזה את ההלכה, שהמתפלל חייב לכרוע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה (ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ג). לפי מדרש הלכה זה "עצמותי" הכוונה לעצמות ממש, אבל כבר מצינו, שהפייטן הקדמון עלום-השם, שחיבר את תפילה נשמת כל חי שאנו אומרים בשבתות וימים טובים, פירש "עצמותי" במשמעותי כללית: כל איברי הגוף. וכך נתבאר הדיבור "כל עצמותי תאמרנה" בנוסח הפיוטי המורחב שבסידורי הספרדים: "כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבח, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחוה, והלבבות ייראוך, והקרב והכליות יזמרו לשמך, כדבר שנאמר: 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'".

שהניב "כל עצמותי" משמעו: כל גופי כולו על כל איבריו וחלקיו, אפשר ללמוד גם מלשון הפסוק שלפני הפסוק הזה ומקביל אליו: "ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו" (תהלים לה ט). התִקבולת "נפשי-עצמותי" מצויה במקרא, כגון: "והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ" (ישעיהו נח יא). העולה מכאן, ש"נפשי" משמעו: "כל כוחות החיים", ומתאימה לתקבולת "כל עצמותי" – כל איברי הגוף. המלה "נפשי" היא מן המילים המנחות שבמזמור הזה. המשורר אומר: "ונפשי תגיל בה'", על פי תחינתו בראש המזמור: "אמור לנפשי ישועתֵך אני" (תהלים לה ג). ואת אויביו המשורר מכנה "מבקשי נפשי" (תהלים לה ד). שבע פעמים חוזרת המלה "נפש" במזמור זה, ואפשר שמספר זה מכוון מאת המשורר לרמוז שהוא חש בכל רגשותיו ובכל איבריו את אימי השואה המאיימת עליו. ובכל רגשותיו ואיבריו הוא זועק לאלהיו, ומקבל על עצמו להודות לה' בכל רגשותיו ואיבריו. והוא מבקש על נפשו שלו כנגד נפש אויביו: "אל יאמרו בלבם האח נפשנו" (תהלים לה כה). כי אויביו שונאים את המשורר בכל נפשם ומשתדלים להאבידו בכל הדרכים שברשותם. בראש המזמור המשיל המשורר את אויביו לצבא לוחם, והוא מבקש את ה' שיילחם בהם ואויביו יסוגו אחור: "ריבה ה' את יריבי, לחם את לוחמי... יסוגו אחור ויחפרו חושבי רעתי" (תהלים לה א-ג). בהמשך הדברים המשיל המשורר את אויביו לציידים, שטומנים מלכודות לצידם. ואחר כך התאונן המשורר, שאויביו הם עדי שקר, שמעלילים עליו עלילות שווא: "יקומון עדי חמס, אשר לא ידעתי ישאלוני" (תהלים לה יא). ועוד: המשורר מתאונן, שאויביו הם בוגדים כפויי טובה: "ישלמוני רעה תחת טובה" (תהלים לה יב). לפנים היו נחשבים לאוהביו של המשורר, והמשורר היה צם ומתפלל לבקש עליהם רחמים: "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפלתי על חיקי תשוב" (תהלים לה יג). 

קשה לצרף את כל הדברים האלה לתמונה שלמה אחת ולקבוע מה אירע בין המשורר ובין אויביו ומי היו האויבים של המשורר. אפשר שהמשורר תפש מטבעות לשון רגילים לתאור האימה הנופלת עליו מפני אויביו, וזו דרכם של משוררי תהלים בדרך כלל שאין הם מתארים בדבריהם את המציאות הממשית, אלא מדברים בלשונות של מליצות פיוטיות, שמביעות את רגשותיהם הפנימיים יותר מאת המציאות החיצונית. ואף כאן ביקש המשורר לבטא את גודל האימה הנופלת עליו מפני אויביו, אימה שנשקפת אליו בצורות רבות ושונות. ואפשר, שהמשורר מדבר בשם כל ישראל כנגד שונאי ישראל, שמתנכלים לעם ישראל ומבקשים להרע לו בדרכים רבות. ואף על פי שהמשורר מטעים את רגשותיו שבנפשו ובגופו, אין הוא מבקש להתבודד בתפילת הודייתו לה', אלא הוא מבקש לשתף קהל רב עימו. 

המזמור נחלק לשלושה חלקים; ובסיומו של כל חלק באה נוסחה של נדר והבטחה להודות לה' על תשועתו. בלשונות האלה ניכרת התקדמות בשלושה שלבים בתיאור היחס של המשורר אל הקהל המשתתף בתפילת ההודיה. בפעם הראשונה אמר: "ונפשי תגיל בה' –כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה ט-י). בפעם השנייה אמר: "אודך בקהל רב בעם עצום אהללך" (תהלים לה יח). הלשון "עם עצום" נופלת על לשון "כל עצמותי", ורמז המשורר, שהוא מבקש להביע בפני "עם עצום" את אשר הוא חשב ב"כל עצמותיו". בפעם השלישית, בסיום המזמור, מבאר המשורר, שרצונו, שההודיה תיאמר גם בפי קהל אוהביו וגם בפיו שלו: "ירונו וישמחו חפצי צדקי, ויאמרו תמיד יגדל ה', החפץ שלום עבדו. ולשוני תהגה צדקך, כל היום תהלתך" (תהלים לה כז-כח). הלשון שבסיום: "החפץ שלום עבדו" מכוונת כנגד לשון הבקשה שבפתיחה: "לחם את לוחמי". האויבים עושים מלחמה, אבל ה' חפץ שלום. ולא שלום כמו שהאויבים מתארים להם, שיבוא לאחר מלחמתם, אלא שלום, שעבדי ה' חפצים בו.