שיר על נהרות בבל
בין מזמורי תהילים יש כאלה שחותם מחבריהם טבוע בהם במפורש, ויש כאלה שמכללא אפשר לעמוד על כך: מתוך העניין, וכו'. מזמורנו משתייך לאלה האחרונים. יתר על כן, הוא נאמר בלשון רבים אבל הדעת נוטה שמחברו נמנה על שבט לוי, והוא בוודאי מן המשוררים במקדש.
סדרי השירה במקדש נקבעו עוד לפני בניית הבית הראשון. כך מסופר בדברי הימים ב' (כט, כ"ה-כ"ז): "ויעמד את הלוים בית ה' במצלתים בנבלים ובכנורות במצות דוד וגד חוזה המלך ונתן הנביא כי ביד ה' המצוה ביד נביאיו, ויאמר חזקיהו להעלות העולה במזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך ישראל". הרי שעבודת השירה ע"י הלויים בכינורות מכונה במקרא בשם "שיר ה'". ומכאן מסתבר שהשירה והנגינה הם מרכזיים במזמורנו. העבודה הכפולה של הלויים בשירת הפה ובנגינה בכלי נזכרת בפרק בכמה וכמה גוונים. את הכינורות הם תולים על הערבה, הם מתבקשים להשמיע דברי שיר "משיר ציון", ובקשר לכך נזכר המונח "שמחה": "ותוללינו שמחה", ואפשר שאף זה הוא מושג קשור לשירת הלויים. וכך נזכר הדבר מספר פעמים בספר דברי הימים. למשל בפרק כ"ג: "וישב יהוידע פקודות בית ה' ביד הכהנים הלוים אשר חלק דוד על בית ה', להעלות עולות ה' ככתוב בתורת משה בשמחה ובשיר ע"י דוד". וכן בפרק כ"ט: "ויאמר חזקיהו המלך והשרים לוים להלל לה' בדברי דוד ואסף החוזה, ויהללו עד לשמחה, ויקדו וישתחוו".
אף השבועה החמורה שבפרק קשורה לעבודת הלויים: "תדבק לשוני" שמשמשת בשירת הפה, "תשכח ימיני" – זו המשמשת בנגינת הכינור. ושמא אף פתיחת המזמור רומזת לכך. הלויים בשירתם עומדים על הדוכן, ואילו כאן "ישבנו גם בכינו" לעומת השירה בירושלים.
סערת הרגשות של הלויים המקוננים באה לידי ביטוי אף בהדגשת היחס בין בבל לירושלים. לכאורה, הרי נתחבר המזמור על נהרות בבל, ואע"פ כן מדבר המשורר על הגולה בלשון עבר: "שם ישבנו", "שם שאלונו". ביישובו של קושי זה נאמרו כמה הסברים. יש מי ששיער שבכוונה נבחרה לשון עבר ולשון "שם" מפני שהוא מצייר ברוחו, מה ישיר, כשישוב אל ציון לאחר הגאולה, ומה יגיד לבניו כשישאלוהו על ימי השבי. אפשר שהדגשה זו באה להבליט שגם אם מבחינה ממשית גופו של המחבר נמצא בבבל, הרי הוא רואה את עצמו בירושלים, עד כדי כך שהוא מדבר על בבל כאילו היא נמצאת במרחקים. "שם ישבנו", "שם שאלונו".
מה משמעות המונח "אדמת נכר"? - אדמת א"י נתפסת במקרא כאדמת קודש, מחוצה לה אין עבודה לגבוה. עבודה לשם שמים תיתכן רק על אדמת הקודש, כפי שאומר דוד: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר לך עבד אלהים אחרים" (שמואל א כו, י"ט) נצנוצי מחשבה אלו מצאו מאות רבות אח"כ את ביטוים ההלכתי בגזרת טומאה על ארץ העמים ובמשנה (כלים א, ו) הדנה בעשר קדוּשות, וא"י מקודשת מכל הארצות. טומאת אדמת הנכר באה לידי ביטוי במזמורנו בתליית הכינורות על ערבי הנחל. בשל היותם כלי קודש אין אפשרות להניחם על גבי אדמה טמאה.
"שיר ציון" שבפרק, אפשר שהוא, כהדגשת המלבי"ם, שירים בשבח ירושלים, כאלה ששרו הלויים לכבודה של עיר הקודש והמקדש; שהרי רובם ככולם של פרקי ירושלים בתהילים הם משל הלויים בני קורח. ומכאן ההדגשה: מי ששר את שיר ציון, היוכל לשיר על אדמת נכר, לכבודה של ארץ זרה?!
ההנגדה הזו בין שיר לכבודה של ציון ושירים על אדמת ניכר הם שהולידו את שבועת הדור, ולדורות: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".