שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון

העיון בפרק קכ"ו בתהילים יש לו, לגבי דידנו, משמעות מיוחדת. מאז הקמת המדינה, ואף בתקופה שלפניה, הוא הפך לכעין סיסמא ותמרור, ויש שהעלו את הרעיון לקבעו כהמנונה של המדינה, מתוך שראו בפסוקיו דברי-חזון שנתגשמו בפועל לעינינו.

כבר הכותרת, שהיא אמנם משותפת לי"ד פרקים נוספים, אומרת דרשני. "שיר המעלות" – לאלו מעלות הכוונה? מפורסמים הם דברי המשנה על הקשר שבין חמש-עשרה המעלות שהיו במקדש בין עזרת נשים לעזרת ישראל לבין חמישה-עשר שירי המעלות שבתהילים, ואפילו בגמרא הבבלית במסכת סוכה הצביעו על הקשר בינם לבין כריית היסודות למקדש הראשון ע"י דוד.

אבן עזרא פירש:

הגאון אמר:  "כי אלה השירים חמשה עשר כנגד חמש עשרה מעלות, גם אמר יתכן שהוא על נגינות בקול עליון. " וכבר הזכרתי בתחלת הספר מה שנראה שהוא פיוט וזה השיר ינוגן על נועם המעלות.

כלומר, לדעת רס"ג ואבן עזרא, יתכן שהמילה "שיר המעלות" רומזת לנתונים מוסיקליים.

וכן הוא בדברי המאירי: "שירתם שהיו משוררים אותם תחילה בקול נמוך ומעלים אותם מעט מעט עד שיהיה הקול גבוה מאוד".

ולעומתם הרד"ק מדגיש את הצד ההיסטורי: "מעלות הגלות שעתידים ישראל לעלות ארץ ישראלה – ואלו השירים נאמרים על לשון בני הגלות כולם".

[בין הפרשנים החדשים יש שאמצו לעצמם שיטה זו או אחרת של הראשונים ויש שניסו למצוא הוראה חדשה (נתיב בינה ח"ב בעקבות ד"ר גויטיין)].

אפשר להצביע על שרשרת של מילים חוזרות בשירי המעלות, שהם בנויים כמדרגות זו על גבי זו. השרשור הזה של מילים ומושגים, בהטיות ובצורות דקדוקיות שונות, הוא שהקנה לפרקים את שמם המיוחד.

כבר בפסוק הראשון נזכר מושג המפתח שיחזור בצורות נוספות בפרק: השורש "שוב", והוא מופיע בהוראה של פועל יוצא ב"השיב". ואילו "שיבת ציון" כשם מופשט במקום מוחשי, "את שיבת-ציון". ואפשר שיש כאן רמז לתשובה שישובו בני-ציון. ובמדרגה-מעלה נוספת, עם ההתפתחות ההיסטורית מתפלל המשורר: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב". רוצה לומר, גרעין של שיבת ציון כבר הוגשם, התפילה היא איפוא להגשמה של מעלה נוספת, לשיבתם של שאר בני הגולה. אלא שכאן יש שימוש בצורת הכתיב והקרי. שבותנו – כהוראה של מנוחה וישיבה, על דרך "בשובה ונחת תושעון" (ישעיהו ל, ט"ו); שביתנו – כהוראה של שבויינו, ואף כאן שם מופשט במקום מוחשי, והתפילה היא על השביה שנשארה עדיין בגלות. הנקישה החוזרת הזו של שוב ושיבה, שובה, שבותנו ושביתנו, מסייעת לחידוד ההזכרה החד-פעמית והמשמעותית של המושג חלום. במסגרת המעלות שבשיר, תופיע שנית המילה "היינו": היינו כחולמים, היינו שמחים, ואף המושג שמחה יש לו שרשורים רעיוניים, בַּשחוק ובַרינה, ברם הפתאומיות והחדות של המעבר בין החלום ליקיצה, בין החזון למציאות, מבוטא במילה אחת – כחולמים.

בפסוק הבא השרשור כפול בו עצמו: "אז ימלא", "אז יאמרו", ובפסוק שלאחריו – "הגדיל-הגדיל", "לעשות-לעשות", ומכאן לשימוש הכפול במילה "היינו" הנוקט לשון עבר במקום עתיד, להדגשת החלום הנבואי, הרואה את העתיד כהווה וכעבר. שרשורים מופיעים גם בחלק השני של הפרק, הן לשוניים והן רעיוניים: דמעת הזריעה, והליכת הבכיה, רינת הקציר ורינת נושא האלמות, שהיא-היא רינת שיבת ציון.

ברם, אם מושג "המעלות" מתפרש לנו כמונח לשוני-מוסיקלי על סמך שרשרת המילים החוזרת, הרי אפשר שהוא רומז אף למעלות ולהדרגתיות שבגאולת ישראל ושיבת שבותו. אולם לא רק בדור אחד ובעידן אחד כביטויים של חכמים: גאולתן של ישראל קמעה-קמעה, אלא צירוף כל האירועים ההיסטוריים בתולדות ישראל נתפסים כפרקים במסכת הגאולה, יש בהם פרקי בכי ודמעה, ויש בהם פרקי שמחה ורינה, כשעצם הזריעה והעמל אף הם הכנות לגאולה.

ומכאן שאפשר לחלום שהפרק מתפרש על הצלת ירושלים בימי חזקיהו, לאחר גלות שומרון, והתפילה על השיבה מכוונת להרחבת גבולות א"י וביסוסה, כחלומו הגדול של חזקיה, ואפשר שפתרון החלום ירמוז לראשית ימי הבית השני, בעלות הגולה מבבל, ואפשר שהחלום ושברו יהיו מעוגנים בתהליכי תקופתנו, ואפשר להם להתייחס לגאולת העתיד. התפילה על היבול ועל ברכת הארץ יש לה הוראה פשטנית של עם יושב על אדמתו, ויש לה הוראה עמוקה יותר של עם המתגעגע לארצו ורואה את פרקי תולדותיו כזריעה בין האומות, כהכנה מתעדת לרינת הגאולה.