החסיד והחסד בתהלים

במזמורי ספר תהילים אנו מוצאים פרקים רבים שהם מזמורי סובלים ונרדפים. האדם הסובל שופך את הגות-לבו לפני הבורא בתפילה ובתחינה, ודורש משפט צדק והצלה. כך אומר שלמה בתפילתו במלכים א' פרק ח: "את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלֹתו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה. ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו, ולהצדיק צדיק ולתת לו כצדקתו". ואכן במקרא כולו אנו מוצאים זעקות תפילה של הנרדפים. כזאת היא תפילת יעקב בבראשית ל"ב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". זוהי אף תפילת חנה מרת הנפש המבקשת: "אם ראה תראה בעני אמתך" (שמואל א, א), וכדומה רבות.

    אולם אין במזמורי תהילים פרקי תפילה על צרכי העני הממשיים כלחם וכבגד.  יעקב העובר במקלו את הירדן מתפלל על "לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ'), ואילו משוררי תהילים מתפללים להצלה מאויבים גדולים ואדירים הקמים עליהם, ובתפילה זו הם מציגים עצמם כמסכנים, כדלים ואביונים. אולם אין בפרקים אלה הערכת הדלות הקבצנית כמעלה דתית-מוסרית, ולא קיימת השאיפה להישאר אביונים לשם שמים, ומכאן שאין לדבר על עדה או מעמד של מסכנים ודלים שעליהם נמנו מחברי המזמורים. בתוך קבוצת תארים אלה של ענווים, עניים, דלים, צדיקים, יש לשבץ את התואר: חסיד. אמנם ייחודו של מושג זה בכך שהוא ביסודו מושג דתי, והוא מסמן את ירא האלוקים, את הנאמן והמסור לבורא. כבר בתורה בא הכינוי "לאיש חסידך" (דברים לג, ח') כתואר כבוד לכהונה, כאות לנאמנות ושמירת הברית, וכן בהושע מקבילה מידת החסד, שהיא מידתו של החסיד – לאמת, לצדק ולמשפט (הושע ו, ו'). במיכה סמוכה אהבת-חסד לעשיית משפט והצנעת-לכת עם האלוקים (מיכה ו, ח').

אם כן, חסד, חסיד, חסידות, בשימושם בספר תהילים, אינם כינויים לחוג, לעדה, אלא הם שמות לטיפוס, תארים לאיש האוהב אלוקים ועושה מעשי חסד, מעשי הטבה. עשיית טובות וחסדים הם שהביאו כנראה את התואר חסיד אף לאלוקים כבירמיהו ג, י"ב: "כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם". צמד זה של הוראת המושג חסיד לאדם ולבורא הביא את בעלי המדרש (בילקוט שמעוני תהלים פו) לערוך את ההשוואה: "הקב"ה נקרא חסיד שנאמר "כי חסיד אני נאום ה'" (ירמיהו ג, י"ב) ודוד קרא עצמו חסיד שנאמר: "שמרה נפשי כי חסיד אני"(תהלים פו, ב')" יתר על כן: מצינו בפרק אחד בתהילים את השימוש הכפול במושג זה. בפרק קמ"ה אומר המשורר: "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו"(פס' יז) "וחסידיך יברכוכה" (פס' י), ואחרי זה התואר חסיד מצוי פעמים הרבה בתהלים על יראי האלוקים, אבל לעיתים רחוקות רואה המשורר את עצמו כחסיד, כבתהילים ט"ז: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת", וכן בפרק פו פס' ב': "שמרה נפשי כי חסיד אני". ואכן תואר זה שהמשורר מכנה בו את עצמו משך את תשומת לבו של אבן עזרא שכתב: "ואיננו זר, כי במזמור: "זדים קמו עלי..." (פס' יד), גם הוא אמר: "לא תתן חסידך..." (תהלים טז, י) "

    אפשר שהשם 'חסיד' מורה על יחס של גומלים, וכן בתהילים יח, כ"ו: "עם חסיד תתחסד", בדומה לשם ידיד. הדדיות זו היא שמסבירה את השימוש המרובה בשם זה בפרק פו. "כי אתה ה' טוב וסלח ורב-חסד לכל קוראיך", "כי חסדך גדול עלי", "ואתה ה' אל-רחום וחנון, ארך אפים ורב-חסד ואמת". כאילו אומר דוד: אני חסיד, ואף אתה נהג עמי במידת חסדך וגמול עמי חסד.

    דומה שחז"ל הרגישו בקושי שבתואר זה ואמרו: "אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ישנים עד שלוש שעות ואני – חצות לילה אקום להודות לך" (ילקוט שמעוני תהלים פו). מכל מקום נתייחד השם חסיד/חסידים למופלגים במעשים טובים ובימי בית שני נתייחד למפלגה שומרי-הברית המקנאים לתורה ולמקדש. ומכאן עבר למשנה ולברייתא: "חסידים הראשונים". גדולה מעלת החסידות שהיא מנויה בפי ר' פנחס בן יאיר כמעלה מביאה לרוח הקודש (עבודה זרה, דף כ ע"ב), אמנם גינו חכמים את אלה שהיו חסידים שוטים ואותם חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם (משנה סוטה, ג, ד). בימי הגמרא אנו מוצאים כמה מהאמוראים שנתכנו "חסידים": רב הוניא ורב חסדא – חסדי בבל (תענית דף כג ע"ב), מר זוטרא חסידא (סנהדרין דף ז ע"ב), עמרם חסידא (קידושין דף פא ע"א) וכדומה. מכאן לתקופות מאוחרות יותר, לר' יהודה החסיד ולתנועת החסידות החדשה החל מימי ר' ישראל בעל שם טוב. דומה שבכל הדורות העזו להשתמש בכינוי זה מכוחו של דוד העומד ומתחטא לפני האלוקים רב-החסד ואומר: שמרה נפשי, כי חסיד אני.