מבנה ומשמעות בשירת הים

העיון בשירת הים יש לו פנים הרבה, הן מבחינות צורניות: מבנה, משקל, חלוקה וכדומה, הן מבחינות מהותיות: תכנה, רעיונותיה ועוד, והן בהשוואת ההדים שיש למאורע ולצליליו השיריים בספרים אחרים במקרא, כבישעיהו ובתהילים.

שאלה משותפת גם לבחינה החיצונית-צורנית וגם לבחינה הפנימית-מהותית היא השאלה: כיצד נאמרה שירה זו? האם כגדול המקרא את ההלל, דהיינו שישראל ענו בפזמון חוזר על בת השיר, שמשה שר בפני עצמו, כשם שיש להוכיח משירת מרים והנשים החוזרות על הפזמון, או כקטן המקרא את ההלל, כלומר שהעם חזר על כל בית מבתי השירה אחר משה.

עלינו איפוא לברר מה מבנה הרעיונות של השירה, ומתוך כך מה היתה הצורה ששיוו לאמירת שירה זו?

במסורת חז"ל הפליגו ביותר בשבחה ובמעלתה של שירת הים, ולא עוד אלא שראוה משובצת בתוך מסגרת השירות שבמקרא כולו. לאחרונה הודגש שהשיר שימש גיבוש לאמונה החדשה, השיר הראשון שפרץ מפי העם הנגאל ובקע את דממת המדבר. מאז שימש השיר תמיד ביטוי כביר לאמונה הישראלית, משירת מרים ועד לספר תהילים ועד לשירת חכמי ספרד בימי-הביניים.

לפי ר' דוד צבי הופמן, יש להבחין בשירה שני חלקים ראשיים: הדברים על "גיבור מלחמה" ועל "מלך אדיר".

החלק האחד פותח בפסוק: "ה' איש מלחמה, ה' שמו", ומסיים בפסוק "נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים"; עיקר עניינו של חלק זה תיאור כוחו של ה' בגבורת המלחמה. שני הפסוקים הראשונים מהווים הקדמה המסבירה את הצורך הפנימי להלל ולשבח.

החלק השני פותח בקריאה: "מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש, נורא תהלות עושה פלא", ומסיים בפסוק: "ה' ימלוך לעולם ועד"; נמצא לפי הצעה זו, שהחלק הראשון נפתח בפסוק המציין את תכנו: ה' איש מלחמה – ה' שמו, והחלק השני מסיים בפסוק המציין את תכנו: ה' ימלוך לעולם ועד.

דרך זו מסבירה אף קושי נוסף: מדוע לא בנויה השירה בצורה הגיונית ופותחת בתיאור רדיפתו של האויב: ארדוף, אשיג, אחלק שלל וגו', וכבר הרגישו חז"ל בכך, אלא שהחלק הראשון של השירה, הפותח בגבורת ה', מסיים בתיאור מזימותיו של האויב והפרתן על-ידי מעשי הגבורה של הקב"ה. גבורה זו מבוטאת בעליונות על הסוס והמרכבות. יש מי שהסביר שעיקר התהילה הוא בחלקו הראשון של הפסוק "כי גאה גאה", ולמרות גדולתו ורוממותו הרי הוא משגיח על הנעשה בעולמנו, ורמה בים סוס ורוכבו – כעין הנזכר בתהילים: "מי כה' אלוקינו המגביה לשבת, המשפלי לראות בשמים ובארץ", ויש מי שהדגיש שדווקא האימפריה המצרית צוינה בכוחה ע"י ריבוי הסוס והרכב. הם-הם גאוותה ותפארתה של מצרים, ברדיפתו אחר ישראל אסר פרעה את רכבו "ויקח שש מאות רכב בחור, וכל רכב מצרים", ומכאן הדגשת הנצחון עליהם.

לעומת הצעת חלוקה זו, היו שהציעו לחלק את השירה לשלושה בתים, כשבסוף כל בית באה חזרת מילים: ימינך, מי כמוכה, עד יעבור, שאולי נאמרה ע"י העם, כשאת שאר השירה אמר משה. דהיינו, את הפסוק "ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב" אמר העם כסיום הבית הראשון. כך בסיומו של הבית השני: "מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש, נורא תהלות עושה פלא", וכך בסיומו של הבית השלישי: "עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית". ויש מי שהדגיש שלפני כל חזרה כזו מופיע בכל בית דימוי, ירדו במצולות כמו אבן, צללו כעופרת, ידמו כאבן.

למושג "גאה גאה" שבראש הבית הראשון מקבל הביטוי "וברב גאונך" שבראש הבית השני, וכן בסופו של הבית הראשון מופיע הדימוי: "תהומות יכסיומו", ומקביל לו בסוף הבית השני של השיר: "נשפת ברוחך כסמו-ים". ובהמשך הפסוקים: "ירדו במצולות – צללו כעופרת". וכן בדברי העם בסיומו של הבית הראשון והשני: "נאדרי בכח, נאדר בקודש".

בפסוק השני בבית השלישי נזכר הנוה: "נהלת בעזך אל נוה קדשך", וכן בפסוק השני בבית הראשון: "זה אלי ואנוה". ואילו סיומו של הבית השלישי "ירדו כאבן" מקביל לסיום הבית הראשון: "ירדו במצולות כמו אבן", כרוצה לומר כשם שירדו המצרים כמו אבן למצולות, כך יימנע מאויבי ישראל בעתיד להרע להם, ידמו כאבן. וכן סיומם של דברי העם: "עם-זו קנית" מקביל לפתיחת משה: "עם-זו גאלת".

חוקיות זו של מבנה השירה, המסכת הפנימית של מקבילים, דימויים שווים ושרשורים, אותה שירה שנאמרה על שפת הים בפתח מרחבי המדבר, יש בה משום ציון דרך הגאולים: פתוס, להט, ואכסטזה של שירת-חופש, שירת נצחון, אבל אין היא שיכורת החופש המדברי, אינה מתמכרת למרחבים הפראיים, אלא יוצקת את התלהבותה לתוך מסגרת של חוק ומקצב, ומתוכם מפנה מבטה לעתיד שהוא כולו שירה: ה' ימלוך לעולם ועד.