חג הסוכות במקרא

הדברים על חגיגת חג הסוכות במקרא מתחלקים לשניים:

המסופר בספרי התנ"ך השונים על קיום וביצוע של מצוות החג,

וההשקפה האסכטולוגית על החג לעתיד לבוא.

כבר בספר מלכים א (ח', ב) מופיע הכינוי הסתמי "חג" כשם נרדף לימי הסוכות. "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי", וכן בפסוק סה: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו". בתקופה מאוחרת הרבה יותר אנו מוצאים כינוי זה בספרות התנאית, במשנה ובתוספתא: "ובחג נידונין על המים" (מסכת ראש השנה, א, ב).

בספרי הנבואה נזכר חג הסוכות ברמיזה בדברי הושע (יב, י): "עוד אושיבך באהלים כימי מועד", וכפירושו של רד"ק: "אני עתיד להוציאכם מהגלות שתהיו שם כמו שעשיתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים וכלכלתי אתכם במדבר והושבתי אתכם באהלים, כן אני עתיד עוד כשאוציאכם מארצות העמים להושיב אתכם באהלים".

קושי גדול מעוררים הפסוקים בנחמיה ח' יג-יח, הן מצדדים הלכתיים והן מצדדים היסטוריים. במקום ארבעה מינים, נזכרים שם חמישה, ולא כולם מפורשים בצוויי התורה. נוסף לעלי תמרים ולעלי עץ עבות מופיעים עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס, והיותר מתמיה הוא פסוק יז: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא".

קושי שבקביעה היסטורית זו נדון בכל הרבדים שבספרות התורנית, החל ממדרשי ההלכה, בשני התלמודים, ר' יהודה הלוי בכוזרי, המלבי"ם בפירושו, ועד להופמן ולהסבריו של הרב גורן בפירוש דברי התלמוד הירושלמי.

יש מן התשובות שעיקרן בהסבר הדבר כמליצה להגדיל עניין היום ההוא, ויש שנופם של הדברים נוטה לכיוון האסכטולוגי של חג האסיף ומכאן הקשר בין תקופת הכניסה לארץ בימי יהושע, לבין העלייה השנייה בימי עזרא ונחמיה לבין תקופת העתיד.

 בזכריה פרק יד מודגש שלוש פעמים הקשר בין אומות העולם לבין חג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסוכות". נשנה הדבר בנבואת הפורענות על מצרים, ונשלשו הדברים: "בחטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסוכות".

 במקרא עצמו לא נתפרש הקשר בין חובת העלייה לרגל של האומות לבין חג הסוכות, והנביא מסתפק בקביעת העובדה. אבל בספרות שאחרי המקרא תפס קשר זה מקום נכבד ומפורש בגוונים שונים.

מפורסמים הם דברי חכמים על היחס בין החג לשבעים האומות, וכיוצא בכך המבחן הנזכר באגדת הקדמונים על מצווה קלה וסוכה שמה, שבה עתידים להיבחן אומות העולם, ואף בה הם נכשלים. יש שהצביעו על הקירבה לנבואה על הורדת הגשם ועל דברי המשנה שבחג נדונים על המים. והרי המים הם צורך חיוני, ראשוני, לקיומו של העולם והחברה האנושית ומכאן הגוון האוניברסלי של חג הסוכות. ויש שראו בנבואת זכריה "והיה ה' למלך על הארץ" את הפתרון לעניין. האנושות התפלגה בימי מגדל בבל, תוך כדי ניסיון לבניין איתן ויציב. הניסיון נכשל, אחדותו המחודשת של המין האנושי לשפה אחת ולדברים אחדים לאמונה בבורא אחד ובשמו אחד, תבוא בתקופת האחרית כשסוכה אחת, בניין שאינו מתהדר בחוזק חיצוני יחפוף על כל גויי הארץ.

ויש שראו בהוראה החקלאית של סוכות – חג האסיף, תקופת השנה, את שורש ההסבר. מכוחו ומכוח כוחם של דברי זכריה על סוכת שלום עולמי, מתחדשים רעיונות אוניברסליים נעלים.