חגי - העידן החדש

שלושת הספרים האחרונים של תרי-עשר – חגי, זכריה, מלאכי – הם מתקופת הבית השני, והם הקרויים בלשון החכמים: "נביאים אחרונים". נבואתו של חגי מצטמצמת בשני פרקים, ואפשר – כדעת קאסוטו – שהגיעה לידינו רק נבואה שנצרכה ונכתבה לדורות. ואילו פעילותו של חגי שהתחילה עוד בבבל נסתיימה עם חידוש עבודת בניין המקדש.

נבואת חגי באה בשנת שתיים לדריוש, כשמונה-עשרה שנה לאחר הכרזת כורש והנחת היסודות לבניין המקדש. המרץ והתנופה בהם ניגשו העולים לשיקום בית האלוקים התנפצו אלי המשטמה והשטנה של השכנים והעבודה שבתה. במשך פרק זמן זה באה התבססות יחסית ביהודה. מלחמת כנבוזי הפרסי, שכנראה הוא ארתחששתא המקראי, במצרים בשנת 525 הביאה רוָחה כלכלית לבני-הגולה שהדים ממנה אנו שומעים בדברי חגי פרק א' פסוק ד: "בתיכם ספונים" שמשמעו בתים מקורים, וכן בפסוק ט': "ואתם רצים איש אל ביתו". אולם היתה זו רק תקופת מעבר קצרה, אחריה באו שנות בצורת קשה שהדים ממנה עולים אלינו מתוכחת חגי: "זרעתם הרבה והבא מעט, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב".

על רקע מצב פנימי זה באה דרישת חגי להתעוררות מחודשת לבניין המקדש. אולם היה לדבר אף רקע חיצוני: עליית דריוש על כסא המלכות הפרסי היתה מלווה מלחמות ומרידות, ועל רקע מלחמות אלה ציפה הנביא לראות בתקומת הממלכה הישראלית. על מייצגה של ממלכתיות זו – יכניה – התנבא ירמיהו לפני כשבעים שנה: "חי אני נאום ה' כי אם יהיה כָנְיהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אֶתקֶנך" (ירמיהו כ"ב, כד). ועל יורש כסא זה – זרובבל – מתנבא חגי: "ביום ההוא נאום ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל ושמתיך כחותם, כי בך בחרתי" (חגי ב', כג). שליחותו של חגי נשאה פרי. המנהיגים והעם התעוררו, ובכ"ד בכסלו, כשמונה-עשרה שנה לאחר העלייה הראשונה, מונח היסוד המחודש לבניין בית ה'.

אולם נבואותיו של חגי אינן מוסברות אך ורק על בניין המקדש. צמוד להן באות נבואות בעלות חזון משיחי. ארבע נבואות שהן שני צמדים בספר חגי: בצמד הראשון באה הקריאה להתעוררות וההיענות לה ולאחריה שתי נקודות, אחת בעלת אופק לאומי: "את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים" (ב', ה), והשנייה אוניברסלית-קוסמית: "ואני מרעיש את השמים ואת הארץ... והרעשתי את הגויים ובאו חמדת כל הגויים ומלאתי את הבית הזה כבוד" (ב', ו-ז).

וכן בצמד השני – תוכחה על השבתת הבנייה בצורת מבחן לכהנים בדיני טומאה וטהרה הקשורים לעבודת המקדש ולא רק למזבח ולקרבנות, ולאחריה חזון קוסמי-אוניברסלי: "אני ארעיש את השמים ואת הארץ והפכתי כסא ממלכות" (ב', כא-כב), ומבינות למהפכה רבתי זו: "אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה'"(ב', כג).

שליחותו של חגי אינה איפוא בעלת מטרה לאומית גרידא. בניין המקדש אינו סוף פסוק בחזונו. זרובבל הפחה בחיר ה' ויהושע הכהן משרת – אינם אלא מסגרת להכרת הגויים כולם במלך הכבוד – "ומלאתי את הבית הזה כבוד".

הבעיות הקשורות בלוח הזמנים של ראשית ימי הבית השני ובנבואות חגי, וההשוואות לספרי עזרא-נחמיה הולידו סברות שונות בדבר השלבים השונים של שיבת-ציון. הקשה שבשאלות היא, כיצד ייתכן שחגי וזכריה אינם מזכירים כלל את העלייה הראשונה בימי כורש, מדוע אין הם רואים את בניין הבית כהמשך הגשמת עצת האלוקים שהחלה בעבר?

דומה שנצליח להשיב על כך אם נרד לעומק המצב שהשתרר בירושלים עם הפקת הבנייה. מלאי התלהבות משיחית באו העולים, הזקנים עוד זכרו את תפארת העבר, והנה מאיגרא רמא של נכונות למעשים גדולים בא יום הקטנות, ולא זו אף זו: משבר כלכלי, חוסר ביטחון, התגרות מצד עם הארץ, ועל הכל – הפסקת העבודה. וקל לשער עד כמה היתה קשה עמדת הנביא בקראו להתנערות מאבק הקטנות שדבר בהם זה כשמונה-עשרה שנה.

נקודת המפתח לאמונה בגאולה נעוצה הייתה בדברי ירמיהו אשר שלח לגולת בבל: "כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקֹד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה". שבעים שנה אלו הסתיימו בשנת אחת לכורש. אולם בין עליית בבל לחורבן ירושלים חלפו שמונה-עשרה שנה, דהיינו שעד להכרזת כורש חלפו רק חמישים ושתיים שנה מתוך שבעים השנה הצפויות, ועדיין חסרים אנו שמונה-עשרה שנה להגשמת הנבואה על תקומת ירושלים.

חגי ראה איפוא בעליית דריוש בשנת 520, י"ח שנה אחרי שנת 538, את סיום תקופת הגלות הכפולה: בבבל תחת שלטון הבבלים, ובארץ יהודה תחת אימת עם-הארץ, והוא התעלם במתכוון מכל שהיה לפניו. הוא ראה עצמו נושא בשורה חדשה על ראשיתה של תקופה חדשה, אשר סמלה הגדול הוא בית ה' האחרון אשר כבודו גדול יהיה אפילו מן הראשון.

על רקע חידוש מהפכני זה יובנו עמוק יותר דברי חגי וזכריה המאמתים את שליחותם: "וידעתם כי ה' צבאות שלחני" (זכריה ב', יג), ובהדגשה יתרה בחגי (א' יג): "ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר אני אתכם נאום ה'".