עבדו את ה' בשמחה

בין פרקי תהילים נמצאים מזמורים רבים שאפשר לפרשם בשתי צורות: שנתחברו לכתחילה לצורך עבודת המקדש על כל גווניה, או שבאו לענות על צרכי הנפש בשטחי התפילה וההתבטאות האישית כלפי שמים. אותם מזמורים שיצירתם מסביב להר הבית חותם העבודה טבוע עליהם: עלייה לרגל, מזמורי תהלוכה של המתקבצים מכל קצות הארץ, מזמורי חג ותרועה וכיוצא בכך. ויש ביניהם הקשורים ישירות לעבודת הקרבנות – שירה על הקרבן, הן קרבנות ציבור בימי חול ובימי מועד, והן קרבנות יחיד מכל הסוגים: נדבה, תודה, אשם וכדומה. ובלשונה של המשנה: "ודברו הלוים בשיר" (ביכורים ג, ד').

    אולם נדמה שאין חלוקה זו, למזמורים פולחניים, דהיינו כאלה שחיבורם משתייך אך ורק לעבודת המקדש, ולמזמורים אחרים שנופם נוטה לשטחי התפילה האישית ולעולם החוויה הפנימית – אין חלוקה זו חותכת. ייתכן שמלכתחילה נתחברו רבים ממזמורי תהילים בכוונה כפולה: מתוך מחשבה ומגמה שאפשר יהיה להם לשמש בשתי אפשרויות, לצרכי שירת העזרה ולצרכי שירת נפש המתפלל. בדרך זו מעניק המשורר לפסוקיו מימד רחב וכולל: הוא משתף בהם אף את אלה שנבצר מהם לעלות ולהראות במקדש ירושלים, הן מחמת ריחוק מקום והן מסיבות אחרות, והשירה מקבלת מעמד על-זמני ועל-מקומי.

    דומה שלסוג זה יש לשייך את פרק ק בתהילים. כבר הכותרת "מזמור לתודה" אפשר לה להתפרש בשתיים: מזמור על הבאת קרבן תודה ואז השירה נעשית מסוימת מאוד למאורע ידוע, בעל כללים קבועים; ואפשר שהוא מזמור הודייה בעלמא שבא כסיום לפרקים המנוניים על מלכות שמים, החל מפרק צ"ה; כך גם מסתבר סיומו של הפסוק: "מזמור לתודה – הריעו לה' כל הארץ" לעומת הגישה הפולחנית שתפרש את קריאתו של המשורר לתרועת כל הארץ, כרצון לשתף את כל באי עולם בשמחת הודייתו, כפריצת גבולות אישיים – וגם אם התודה – קרבן יחיד הוא, הרי המשורר הופך את האירוע לציבורי, לכללי, וכל באי-עולם אומרים עמו שירת הודאה.

    שיתוף זה של הכלל בתודת הפרט טומן בחובו אף לקח עיוני, ומכאן הפסוק: "דעו כי ה' הוא אלוקים הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו", שיש לו צליל של מזמורים לימודיים, הבאים לאלף ולחנך. התודה – הן זו המתבטאת בקרבן והן זו המתבטאת בתפילה, באה להורות לכל באי הארץ את עובדת ההשגחה על מעשי בני-אדם. ואפשר שמכאן השימוש הכפול בשמות הבורא, השם המיוחד לאלוקי ישראל והשם הכללי – אלוהים. והלקח המודגש הוא הזהות ביניהם: "הוא אלוקים – הוא עשנו". ובענווה יתרה מתוך הדגשת שפלות האדם המודה – הנזקק לסיוע – ונשים לב לקרבה שבין תודה לוידוי – בכל תודה גנוזה הודאה על הצורך בעזרה מן החוץ, על כך שאין תושיה בידי האדם עצמו – מתוך מרחק זה באה הקריאה: "הוא עשנו – ולא אנחנו". אלא שבמקומה של ענווה זו אתה מוצא אף קרבה יתרה, "הוא עשנו ולו אנחנו" – בוא"ו. בהתחלפות זו של קרי וכתיב ניתן ביטוי למרחק שבין היצור ליוצר, והרגשת אפסותו של האדם, ובעת ובעונה אחת – ביטוי לשייכות, להתייחסות הישירה למעמד המיוחד בעולם העשייה – הוא עשנו ולו אנחנו. הגוון הישראלי ליחס זה מתבטא בפסוק: "עמו וצאן מרעיתו". ושוב: הקריאה "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה" – יכולה להתפרש כשיאו של מזמור התהלוכה, כשמצעד העולים להר הבית עומדים בשערי ההר, והם קוראים באזניהם, עדתם, ובאוזני כל הארץ – להיכנס בשערים, כאותן קריאות הידועות לנו מפרקים אחרים: "פתחו לי שערי צדק... זה השער" (קיח, י"ט), ומבעד לשערים מתגלים להם חצרות המקדש והעזרות, ומכאן ההמשך "בואו שעריו בתודה" – בשירי תודה, "חצרותיו בתהילה" – בפרקי הלל ותהילה.

נעיר בדרך אגב, שבירמיהו ל"ג נשתמרה לנו עדות על תהלוכה כגון זאת: "עוד ישמע ... בערי יהודה", ומשם ל"חוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה – קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה', כי לעולם חסדו מביאים תודה בית ה' ". שתי תהלוכות הן: תהלוכת הכלה – קידושין ותהלוכת מביאי תודה.

    ואפשר שבביטוי "שעריו" גנוזה כוונה נוספת, לאלה שנבצר מהם לבוא בשערים המציאותיים, בשערי הר הבית ושערי העזרה וחצרותיה קורא המשורר לבוא בשערים החזוניים, שערי החוויה האישית, שערי תפילה המצויים בלבו של האדם פנימה.

    בצורת חיבור זו ניתק המחבר את המזמור מריתוקו לאירוע המסוים של תהלוכת מביאי התודה, ונתנו עניין למתפלל האוניברסלי.

    כפילות זו של המשמעות מתייחסת אף לקריאה: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה... בואו שעריו בתודה". בעיקרם היו עולי הרגל מביאים את התודה בימי הרגלים בהזדמנות עלייתם לירושלים, ואותם מועדים מצויים היו בהם על שמחה יתרה, כך נאמר בדברים (טז, י') בפרשת המועדות: "מסת נדבת ידך אשר תתן, ושמחת אתה ובנך ובתך במקום אשר יבחר – והיית אך שמח", ושמחה זו הרי נתפרשה כאכילת שלמים, שהתודה נמנית עליהם. וכך אף נאמר באכילת מעשר שני, "במקום אשר יבחר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן – ואכלת שם, ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כ"ו).

    מכל האמור מתבקשת המסקנה ששמחה זו בעבודה, על שתי משמעויותיה, איננה רק שמחה של עובדי-אדמה השמחים ביבולם, אלא הפכה להיות שמחה רוחנית, עילאית-עיונית של הוגים ומעמיקים מחמתה של עובדת היסוד: "הוא עשנו – ולו אנחנו". היא אותה שמחה שקבלה את ניסוחה בדברי הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב פרק ח הלכה טו): "שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא", ועל גבי יסודותיה בנתה היהדות מאחרי תקופת המקרא ועד לימינו את בנין השמחה בעבודת האלוקים.