קיום מצוות במגילת רות

אחת הבעיות שהעסיקה את המעיינים במקרא, ראשונים ואחרונים,  הייתה באיזו מידה ישנן עדויות על קיום מצוות התורה בחיי היום-יום בתקופת התנ"ך. יעקבסון בספרו "חזון המקרא" אסף דוגמאות ממקומות שונים בספרי התנ"ך שיש בהם בכדי להעיד עדות אגב על שגרת קיום המצוות הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. (לענייננו יש בעדויות אגב כאלה משקל רב יותר מאשר עדויות ישירות). נזכיר רק דוגמה אחת: מפורסמת היא בעיית חג מתן תורה, הוא חג השבועות, שאיננו נזכר בכל המקרא, לא בתאריכו המדויק ולא במשמעותו ההיסטורית – זכר למעמד הר סיני. והשאלה הנשאלת היא: כיצד חגגו מועד זה בימי בית ראשון, ומה היה משקלו בלוח השנה הישראלי? ר' דוד צבי הופמן הצביע על כך שבסיפור הנזכר בדברי-הימים על אסא מלך יהודה יש עדות אגבית הקשורה לכך: לאחר ניצחונות צבאיים ותיקונים פנימיים עורך המלך אסא טקס של חידוש הברית בפומביות ובעסק גדול, ועל כך מסופר בספר דברי הימים ב' פרק ט"ו: "ויקבצו ירושלים בחודש השלישי, ויבואו בברית, וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה ובחצצרות ובשופרות, וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם נשבעו". קרוב לוודאי שאסא בחר את החודש השלישי, הוא חודש סיוון, בגלל האסוציאציות ההיסטוריות שהוא מעורר. נזכור שאף בתורה התאריך היחידי הנזכר בקשר לתאריכי מעמד הר סיני הוא הביטוי "בחודש השלישי", ואף הוא מצטיין במשמעות מיוחדת, שהרי מיד אחרי זה נזכר מאורע שקדם לו "ויסעו מרפידים". מכאן, מחיפוש אחַר זיכרונות היסטוריים, אף השימוש בקול השופר, ומכאן אף הסבר למושג השבועה המודגש שלוש פעמים: וישבעו, השבועה, נשבעו, ודבר זה מסתייע מניבים השגורים אצל חז"ל: "מושבע ועומד מהר סיני", "כשהשביע משה את ישראל" ועוד.

כאמור, זאת דוגמה אחת מני רבות של עדויות הקיימות בספרי המקרא להתייחסות למצוות התורה.

אלא שבמגילת רות פטורים אנו מלחפש בין השיטין. כאן לכאורה הכל גלוי לעין. כך בסוגיית מתנות עניים בדברי רות: "אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים", ובתגובת בועז: "אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה", וכך בהווי העולה מן הסיפור: "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'".

כיוצא בדבר בדיני גאולת הקרקע וקניין סודר. "כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני... אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי". "ויאמר בועז: ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת, קנית להקים שם המת על נחלתו... וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל".

אף עניינה של ברכת חתנים מקורה במסופר במגילת רות: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר" – מכאן לברכת חתנים שהיא בעשרה.

אכן, בעלי ההלכה עמדו הן על יסודות הלכתיים והן על אלה שבמנהג, שמקורם במגילת רות. לאחרונה הם סודרו בספר "המועדים בהלכה". אלא שמצאנו לחכמים הראשונים שאמרו: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה ללמדך שכר של גומלי חסדים".

וכאן מתעוררת התמיהה, הרי ראינו שעל כמה וכמה גופי תורה מסופר במגילתנו!

 אמנם ב"דעת מקרא" פירשו שהכוונה היא שלא לשם קביעת דברים אלה נכתבה המגילה, אם כי הם מוזכרים פה, אלא כדי לפרסם שכר החסד. אכן, ביישוב הדבר נמסר בשם רבה האחרון של המבורג הרב קרליבך: המתבונן יראה שגם אם יש לפנינו עדויות רבות לקיום מצוות היום-יום, הרי ההדגשה המיוחדת בהן היא על פן לפנים משורת הדין שבהם. כך הוא הדבר בשתי המצוות העבריות שבא זכרן במגילה: מתנות עניים וגאולת הקרקע ונישואי האלמנה.

אכן, מסופר לפנינו על קיום מצוות לקט לעניים, אבל בועז מתחסד ומורה לנעריו: "גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה, וגם שול תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה, ולא תגערו בה". דהיינו, תרבו לה לקט ביודעים, ואף אם תקח שלא כדין אל תגערו בה.

כיוצא בדבר בגאולת הקרקע שהיא קרובה לדיני הייבום. עפ"י ההלכה הקיימת בידינו לא חלה חובת הייבום על בועז, ואף זיקתה של גאולת חלקת השדה לנישואיה של רות אינה אלא משום החסד המיוחד שיש לגלות כלפי האלמנה הצעירה שנתגיירה ונספחה לבית ישראל.

בועז אומר לרות: "וכה תדבקין עם נערותי". לעומת זאת, רות המוסרת לנעמי את דברי רות אומרת: "גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין", ונעמי כאילו מתקנת את דבריה באומרה: "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו". וגם אם יש בין הפרשנים (דעת מקרא, בהערה) הסוברים ש"נערותי" הוא כעין ביטוי כללי וסתמי לעוסקים במלאכה, ולכן כשהם נזכרים בצורת הפרדתם הם באים בלשון רבים "נערים", וכשהם נזכרים בצורת הסמכות או הכינוי הם באים בלשון נקבה "נערות" – הרי שיש מקום להדגשה המיוחדת בפי הגיבורים הישראלים, בועז ונעמי, לעומת רות בעלת הרקע המואבי שעדיין לא סיגלה לעצמה את הסגנון העברי. אמנם כן, מגילה זו באה להדגיש את השכר המיועד לגומלי חסדים, אלה שאינם מסתפקים בהקפדה על הדין ועל ההלכה, אלא עושים לפנים משורת הדין בין בדברים שבין אדם למקום ובין בעניינים שבין אדם לחברו.