מלאכי ג - נבואה לשעתה ונבואה לעתיד

בפרק ג' במלאכי יש חזון אסכטולוגי מצד אחד, ומאידך – הזדקקותו של הנביא לבעיות השעה שהעסיקו את בני דורו. אף בפרשנותם של חז"ל לפרק יש בהתאם לכך עיון כפול: לדורו ולדורות.

הצעת הנביא: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (ג', י), מעוררת שאלה הלכתית. הרי התורה עצמה אסרה בחינה כזו שנאמר "לא תנסו את ה'" (דברים ו', טז), ותשובת ר' הושעיא: "חוץ מזו, שנאמר בחנוני נא בזאת". דהיינו במצוות המעשר מותר לצפות לגמול מוחשי, ונראה וכך אף התפרש לחז"ל הביטוי "עשר תעשר", עשר בשביל שתתעשר (תענית ח, ע"ב).

בעיה זו של הפרשת תרומות ומעשרות בראשית ימי הבית השני העסיקה את הנביא כתוצאה מהמצב הכלכלי השפל, ואכן מצאו חז"ל את הנסיונות לתקן את המצווה שהיתה רופפת בידם באמנת נחמיה; וכך דרשו במדרש שוחר טוב (מזמור נז): "כיון שחזרו בימי עזרא קיימו מעשרות מעצמן, דאמר ר' יוחנן ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ומעשר אדמתנו ללוים, ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה, מהו ובכל זאת, אלא בין שאנו גולין ובין שאין אנו גולין, מקיימים אנו מצות מעשרות". אמנם נתהוו פרצות בקיומה של המצווה, ובלשון חז"ל: "אתם גזרתם עלי בשביל המעשרות וגמרתי עמכם, ואחר כך חזרתם בכם וקבעתם אותי, ובטלתם אותן, שנאמר היקבע אדם אלקים, מהו היקבע? אמר ר' לוי: כל מי שמבקש לומר לחברו למה אתה גוזל לי, יאמר לו: למה אתה קובע לי" (מדרש שוחר טוב, מזמור נח).

אגב הדיון על חלוקת המעשרות לכהנים וללויים שומעים אנו בדברי חז"ל במסכת יבמות (פו ע"ב) בדבר קנס שקנס עזרא את הלויים, ושם בא פירושו של ר' יוסף מבעלי התוספות על הפסוק "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר", שבית האוצר היה לשנה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים, רעיון המסתייע מנוסח האמנה בספר נחמיה פרק י': "והלוים יעלו את מעשַר המעשֵר לבית אלוקינו אל הלשכות לבית האוצר, כי אל הלשכות יביאו בני ישראל"; וכך אף מסופר על הלשכה שעשה לו אלישיב הכהן: "ויעש לו לשכה גדולה ושם היו לפנים נותנים את המנחה הלבונה" (נחמיה י"ג, פסוק ה').

****

 בנוסף לענייני השעה, מופיעות בפרק נבואות על יום המשפט הגדול, על התגלות מלאך הברית, ועל שמש הגאולה. מיוחד הוא מלאכי בין הנביאים בציינו במפורש את שמו של אליה הנביא, העתיד לחולל את מפעל התשובה הגדול של האבות והבנים.

ביטוייו של מלאכי נתפרשו בפי חז"ל כאזהרה לקטני אמונה: "משל לארכיטקטון שבנה מדינה ועשה בתוכה מחילות מערות ומטמוניות ואח"כ יצא עונש על אותה מדינה, התחילו בני המדינה מטמינים כספם וזהבם בתוך אותם מטמונים. אמר להם הארכיטקט: אני בניתי את המדינה, ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים?! כך אמר הקב"ה למנאפים: ממני אתם מסתירים עצמכם, אני הוא שמקרב אתכם למשפט שנאמר וקרבתי אליכם למשפט". (מדרש שוחר טוב, מזמור יד)

כיוצא בדבר דרש ר' יוחנן בן זכאי על חבלת העבדות שנכללה בתוכחת מלאכי (ג', ה): "והייתי עד ממהר במכשפים ובנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר" - אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. הקיש הכתוב מטי דין לכל עברות החמורות".(תנחומא, שופטים)

 בואו של אליהו הנביא לפי ייעודו של מלאכי זכה לדיון רחב בספרות חז"ל. על סמך דבריהם ניסח הרמב"ם בהלכות מלכים: "קודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'. ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים".

ההדגשה על היחס שבין בוא אליהו ליום הגדול, הולידה את הסברא בספרות הפרשנית המאוחרת בדבר הכינוי שבת הגדול, שהוא השבת שלפני הפסח. כלומר, השבת נקראת כך על שום שקוראים בה את הקטע המדבר על היום הגדול שלפני הגאולה העתידה.

הקשר לנבואתו של מלאכי על בוא אליהו נתהדק יותר במסורת שלפיה נוהגים לפתוח את דלתי ישראל בלילי פסחים לקראת המבשר. אליהו שבספרות חז"ל עומד על הפתח, פותח לרווחה את שערי הגאולה בליל חג הגאולה, ואפשר שאף הזכרת שמו של משה בפי מלאכי "זכרו תורת משה עבדי", מסתברת בכיוון זה: הגואל הראשון והגואל האחרון, אבות ובנים, חברו יחד בחתימת ספרות הנבואה.