כעיני עבדים אל יד אדוניהם כן עינינו אל ה'

דמותו של הבורא במקרא אינה מופיעה רק כ"רם ונישא, שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיהו נז, ט"ו), אלא יוחסו לו גם תארים מהניסוח המשפחתי והאנושי. לעיתים נושאים תארים אלה גם אופי הדדי, היחסים בין ה' וישראל. כזו היא אף דמותה של האישה המופיעה לעיתים קרובות כציון ליחס ההדדי בין הקב"ה לישראל. פחות שכיחים הדימויים לעבד ולאדון, לשפחה ולגבירתה. "הנה כעיני עבדים על יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' א' עד שיחננו" (תהלים קכג, ב').

דימויים אלה לא רק שהם נדירים יותר מהדימויים לאישה ולבעלה, אלא שהם אף אינם מציינים את אותה הקרבה שבין איש לאשתו. מרחק מסוים עומד בין העבד לאדונו ובין הגברת לשפחה, דבר שבא לידי ביטוי בשימוש השרשרת של המילים החוזרות: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, הנה כעיני עבדים אל אדוניהם, כעיני שפחה אל גברתה, כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו".

ד"ר גויטיין הצביע על כך שהמשורר עשה בפרקנו למוטיב העיקרי מה שבמזמור קכ"א השמיע בדרך אגב. שם נאמר: "אשא עיני אל ההרים" בצורה נבואית גרידא, ואילו במזמורנו המילה עיניים החוזרת ארבע פעמים מציינת את היחס בין העבד לאדון. אין ביניהם יחס של מגע ממשי, קיים מרחק שמגשרים עליו בעזרת המבט, בעזרת העיניים התלויות ומתחננות.

המרחק הזה בין העבד לאדון בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרק בשימוש במילה "יד": "כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה". העיניים הנשואות כאילו אינן מעיזות להתרומם עד לפניו של האדון, להיפגש במבט עיני הגברת, הן אינן מגיעות אלא עד ליד.

המלבי"ם ובעקבותיו ד"ר גויטיין הבינו את המושג "יד" במובן כפול: שהיד הזאת לפעמים תכם בשבט ולפעמים תתן להם מזון. כלומר, העין של העבד ושל השפחה מצפה, האם יקבלו מנה יפה או מנה דלה, ומאידך, היד היא המכה כי "בדברים לא יוסר עבד" (משלי כט, י"ט). ולכן משתמש המשורר כאן בשני שמות: "כן עינינו אל ה' אלוקינו": ה' - המרחם, הזן והמפרנס את עבדיו, אלקינו – הדיין, המוכיח והמייסר את העבד. והתפילה היא "עד שיחננו", כי אם הכרחי לספוג מכות – יהיו נא מכות של אדון רחמן.

            אולם לא תמיד מעידים הביטויים עבד, שפחה, על מרחק. לעיתים הם מופיעים כתיאור כבוד הן ליחיד והן לרבים. כזה הוא משה עבד ה', כעבדי איוב, עבדי הנביאים ופרקי עבד ה' בישעיהו: ישראל עבדי וכו'.

בתורה חוזר הנימוק של העבדות פעמים רבות כטעם לקבלת עול מלכות שמים: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נ"ה). ברורה כאן ההקבלה בין העבדות במצרים, כשישראל עבדים לעבדים מושפלים בתחתית הסולם החברתי, לבין המצב לאחר הגאולה כשהם אדונים לעצמם ועבדים לריבונם שבשמים.

אפשר שמכאן אף השימוש בשם "עבודה" למצוות הקשורות בזכר ליציאה מעבדות לחירות "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה" (שמות יג, ה'). כאילו אתה אומר שעבדות זו היא הסמל לחירות הגדולה.

יחס המשפחה (כבנים) ויחס הרכוש (כעבדים) הוא שהיה יסוד לאחת התפילות בראש-השנה היום הרת עולם. התפילה הנזכרת לראשונה בספר הפרדס לרש"י ובמחזור ויטרי, זכתה לפירושים רבים על דרך הפשט ועל דרך הסוד: "אם כבנים ואם כעבדים, אם כבנים – רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים – עינינו לך תלויות עד שתחננו". הדין כבנים – זכות הוא, הטומן בחובו סיכויים להצלחה, ואילו – אם לא זכינו דוננו כעבדים לאלוקים. ואפשר שאין כאן הדרגה – כפירושם של אבודרהם ור' משה בן מכיר – אלא שני צדדים של יחס בין הבורא לברואיו: כבנים וכעבדים, כזה הרמוז בפרקנו.

 יחס כזה של כבוד ומעלה הוא בפרק ההלל בו אומר המשורר: "אנה ה' כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך", וחכמים הראשונים הרגישו בייחוס זה: "אינו דומה עבד תרבות לעבד שהוא לקוח מן השוק" (ילקוט שמעוני, תהלים קטז) . נמצא שאף התואר אמה, תואר מעלה הוא, זו שהיא כבר כבת בית בבית אדוניה, וכדברי רש"י: "אינו דומה תרבות עבד הלקוח מן השוק לילוד משפחה שבבית". ומכאן אף בקשתו של המשורר – לפירושו של מלבי"ם – אנה ה', כאילו אחר שאני עבדך אין ראוי שתמסרני לעבוד לאדון זולתך.

תארים אלה אין אדם זוכה בהם מן ההפקר. תארי כבוד הם, שהרי "עבד מלך כמלך", ולכן דרשו חכמים: יש שקראו עצמם עבדים והקב"ה קראם עבדים, ויש שקרא עצמו עבד והקב"ה לא קראו עבד, ויש שלא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד. ומכאן אף נוסחת חכמים המציינת את הקרבה וההיענות "כעבד לפני המלך" (ברכות לד, ע"ב), שהוא בן בית, נכנס ויוצא שלא ברשות.