יום ה' בצפניה

ידוע הכלל שטבעו חכמים "נבואה שנצרכה לדורות נכתבה", ומכאן שישנן בדברי הנביאים נבואות שלא היו אקטואליות לשעתן, אלא ניתן בהם חזון נבואי לעתיד לבוא. כזה הוא אף חזונו של צפניה על יום הדין העתידי. אמנם אבן-עזרא מביא בשם ר' משה הכהן שפירש את כל נבואת צפניה על ימי בית שני, אבל כבר השיג עליו אברבנאל בצורה חריפה: "ולא ידעתי איך לא כסתה פניו של ר' משה הכהן בושה". נוסף לכל ההסברים של האברבנאל להוכחת דבריו יש להוסיף שאין אנו מוצאים בדברי צפניה תיאורי עמים וגויים פועלים על במת ההיסטוריה. בחזונו ה' הוא שליט יחידי והוא המניע את גלגלי העולם והתולדה, בלא להשתמש בעמים ובממלכות כעושי רצונו. ברור שתיאור כזה מתאים רק לימי העתיד, ליום ה', יום הדין.

            בנבואות על יום ה' במקרא אין אחידות; יש מהנביאים, כיואל, שראוהו כיום דין על רשעי אומות-העולם, ויש שראוהו כיום פקודה על רשעי-ישראל כמלאכי, ויש שראו את היום הזה כיום מלחמה על ירושלים, מלחמה שבתומה תבוא מלכות ה' בעולם. שוני זה בתיאורי יום ה' מתבאר בכך שכל נביא הראה קטע אחר מהתמונה הכללית של יום ה'. אנו שקיבלנו את נבואותיהם של כל הנביאים רשאים לבנות לעצמנו תמונה כוללת של מאורעות יום ה' כפי העולה מתוך הנבואה בכללותה.

חזון יום ה' אצל צפניה אינו יום של מלחמת גויים בישראל, אלא יום המשפט על ישראל והעמים. לאחר משפט זה שבו ישפוך ה' את זעמו וחרון-אפו על כל הארץ, "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', לעבדו שכם אחד" (ג' ט). הסתכלות אוניברסלית זו יש לה אח במקרא בנבואת ישעיהו, אבל בשונה מישעיהו, אין צפניה רואה את הדברים גם באספקלריה של דורו, אלא כל צפייתו לעתיד; ובהסתכלות זו הוא מגיע לשיא, עד כדי כך שאין הוא מביא ראיות מתולדות ישראל כשם שעשו זאת הנביאים שקדמו לו, אלא אדרבה, הוא תובע מישראל מדוע לא לקחו מוסר מתולדות העמים באותה תקופה: "הכרתי גוים, נשמו פנותם, החרבתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי-איש מאין יושב, אמרתי אך-תיראי אותי, תקחי מוסר" (ו-ז).

בחזון תשובת הגויים העתידה מגיע צפניה לשיא נבואי, דבר שמצא את ביטויו אף בהלכה שטבעו חכמים: "הרואה מקום שנעקרה עבודה-זרה אומר: ברוך שעקר עבודה-זרה, וכשם שנעקרה ממקום זה כן תיעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוץ-לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר: אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" (ברכות נ"ז, ע"ב).

בשיא זה עתיד מעגל תולדות האדם להיסגר. כבר אברבנאל הצביע על דור הפלגה וחטאו כמצע לנבואת צפניה. השוני בלשון בחברה האנושית הוא שסייע להתפשטות עבודה-זרה בעולם. לפי המסופר בתורה בא בלבול הלשונות לעולם כעונש לדור הפלגה, ואילו קודם לכן "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א). כגמול על מעשיהם עשה ה' "אשר לא ישמע איש שפת רעהו", ולעתיד לבוא "אהפוך אל עמים שפה ברורה". אחדות זו בחברה האנושית היא שהיתה ראשית החטא והיא שעתידה להיות שיאה של הגאולה. יתר על כן, במעשה בבקעת-שנער ניסה האדם להוכיח את כוחו העצמאי אפילו נגד הבורא, תכניתו היתה לבנות מגדל וראשו בשמים, ובא סיפור התורה ללמדנו שעצת ה' לעולם תעמוד, ואין האדם יכול להגשים תכניותיו אם הן עומדות בניגוד לתכניות הבורא. ואף לעתיד לבוא יהא האדם נפעל מה' הפועל: "אהפך אל עמים".

כבר הצביעו על כך שמוצאים אנו בדברי הנביאים רמזים הרבה לתיקון חטאי-בראשית. ביטול המוות בישעיהו – "בלע המות לנצח" (ישעיהו כ"ד, ח), ביטול קללת הנחש – "ושעשע יונק על הר פתן" (ישעיה י"א, ח) וכדומה, וכן בפרקנו – ביטול מחיצות השפה במטרה לעבדו שכם אחד. בעמקות יתרה ניסו בספרי המחשבה הישראלית למצוא את המיוחד שבשפה – לשון הקודש, שפה ברורה שעתידה להיות שפת העולם כולו. אולם דומה שעיקרה של נבואת צפניה על תשובת הגויים באה לידי ביטוי בדברי התלמוד ובפירושו של רש"י: "כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא – לעבדו שכם אחד, אין חילוק בעובדיו, ישראל והאומות תהא עבודתן שווה בכל מצוותיו".