יום ה' בנבואת זכריה

בנבואות על יום ה' במקרא אין אחידות. יתר על כן, עצם המושג "יום ה'" יש לו בספרי התנ"ך כמה וכמה משמעויות. יש שהוא מופיע ככינוי לזמן שבו יראה ה' את גדולתו, ויש שהוא כולל יותר – ככינוי לתקופת שלטונו העתידה של ה'. נוסף לכך גם עצם צמד המילים "יום ה'", אינו מטבע קבוע בחזונות הנביאים. בישעיהו ב' הוא נזכר, למשל, בניב: "יום לה' צבאות", בזכריה: "יום בא לה'". ויש שהוא נזכר במושגיו הנרדפים: יום נקם, יום בואו, היום ההוא וכדומה. ולא זו בלבד שקשה למצוא אחידות בין הנבואות על אחרית הימים ויום ה' שבספרי הנביאים, אלא שאף בדברי נביא אחד כמעט ואין אפשרות לקבוע סולם דרגות ולוח זמנים של אירועי העתיד.

בעיית הסדר בנבואות האחרית נתונה בכבשונה של חזון הנבואה בישראל. האם היה לנביא מערך בנוי ומסודר של חזון העתיד והוא הביא אותו לעם פרקים-פרקים? אם כן הוא הדבר, האם יש חוליות מחברות בין רבדים אלו? או שמא באו הגילויים הנבואיים גלים-גלים מבלי שהחזון בכללו היה מודע לנביא עצמו; ואפשר שאילו שאלנו את הנביא גופו להרצות בפנינו על סדרי הגאולה האסכטולוגית היה מתקשה בהרצאה מסודרת.

הנה למשל בפרק יד בזכריה בא תיאור יום ה' בירושלים. תיאור זה קשור בהתאספות הגויים למלחמה על ירושלים, העיר תלכד, ה' יצא למלחמה בהם והוא עתיד למלוך על כל העולם. ואילו בפרק ט' מופיעה הנבואה שהפכה להיות אבן-שתיה למשיחיות: "גילי מאד בת-ציון, הריעי בת-ירושלם, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות" (ט', ט). מהו איפוא היחס בין שתי הנבואות, מה קודם למה, האם ישנה כאן תלות, או שהם פרקים נפרדים במסכת הגאולה שחזה הנביא?

הבעיה הנזכרת בזה אינה עוסקת באותן נבואות סתומות שאור דמדומים אסכטולוגיים זרוע עליהם, כבפסוקים ו'-ז'. אולם ברור שאף הן גורמות לאי-הבהירות שעה שאנו באים לבנות לעצמנו השקפה על ימי האחרית על-פי חזונות נביאי ישראל.

שינויים אלו בתיאורי יום ה' מתבארים בכך שכל נביא הָראה קטע אחר מהתמונה הכללית של יום ה'. אנו שקיבלנו את נבואותיהם של כל הנביאים רשאים לבנות לעצמנו תמונה כוללת של מאורעות יום ה' כפי העולה מתוך הנבואה בכללותה.

בסכמה האסכטולוגית של זכריה אנו מוצאים מוטיבים משותפים לנביאים אחרים, אבל יש אף מן הייחוד בנבואותיו. ייחוד זה מראה שאף הנימה המקובלת בחזון אחרית הימים, מלוכת ה' הבלעדית בעולם, קיבלה אצל זכריה גוון מיוחד. הייעוד: "והיה ה' למלך על כל הארץ" הוא שגור ומקובל, אולם זכריה מתנבא על קיום מצוות מעשיות ע"י הגויים לעתיד לבוא: עלייה לרגל לירושלים וחגיגת חג הסוכות. אפשר שיש לראות בשתי נקודות אלו מכנה משותף עפ"י דרכו של הרש"ר הירש. ערך האחדות ידוע לנו מימי הבראשית של האנושות. בני-האדם השתמשו בערך זה בצורה שלילית במגדל בבל ודור הפלגה. בניינה של הסוכה, המאגדת ומאחדת את כל היושבים בתוכה, ולא את אלה העומדים על ראש המגדל – סוגרת כאילו את מעגל תולדות האדם, בתיקון חטאי-העבר, ומכאן החזון על מלוכת ה' על כל הארץ.

יש בדברים קירבה לחזונו של צפניה על השפה המשותפת בעתיד לכל החברה האנושית, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד, שאף בה מנצנץ המוטיב של תיקון פגמי-בראשית בעולם המתוקן.

עיונים אלה במסכת אחרית-הימים הם שהביאו את הרמב"ם (הלכות מלכים י"ב, ב) לקבוע: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר".