פתחון הפה בספר יחזקאל

פעמים מספר חוזר בספר יחזקאל המושג "פתחון פה" המתייחס אל הנביא: תחילתו של העניין בנבואה על שפת נהר כבר, שם נאמר לנביא: "הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך בהם ולא תצא בתוכם ולשונך אדביק אל חכך... ובדברי אותך אפתח את-פיך" (ג', כה-כז)

פעם נוספת מדובר על כך בפרק כ"ד, ערב בואו של הפליט מירושלים "ביום ההוא יפתח פיך את-הפליט ותדבר ולא תאלם עוד" (פס' כז), וכן בסוף פרק כ"ט בנבואה על כיבוש מצרים ע"י נבוכדנאצר "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון-פה בתוכם" (פס' כא). אין ספק, שבעיה זו של פתחון-הפה אצל יחזקאל שלובה בבעיה אחרת: האלמות ותקופת השתיקה של הנביא. בליבונו של עניין זה נאמרו דברים הרבה; בעבר כתב על כך פרופ' סגל מחקר מקיף, בו הוא מציע להבדיל בין תפקיד הנביא כצופה וכמוכיח ובין פעליו הנבואיים. לפי דבריו נעוץ הפתרון לשאלת פתחון-הפה, בהבדל זה.

 עד לימי החורבן שימש הנביא כמוכיח וכצופה המזהיר בפני הסכנה, ואילו עם בוא הפליט המספר על חורבן ירושלים, הוא נוטל על עצמו עטרה נוספת – נביא לאומה.

לאור הסבר זה מקבלים דברי רש"י הארה מעמיקה. בכל המקומות שנזכר בהם פתחון-הפה מפרש רש"י: "לך יחזקאל יהא פתחון פה כשיראו נבואתך מתקיימת", כלומר, מימושו של החורבן מספק ליחזקאל הוכחה חותכת לשליחותו הנבואית; לפי הצעת פתרון זו עדיין מוקשה עניין פעולתו של הנביא בבבל, שעה שזקני העם באים לבקש ממנו דבר חזון.

דומה ששורש העניין נעוץ בהבנת פעילותו של יחזקאל בתקופה הראשונה מאז ההתגלות על נהר כבר ועד לבוא הפליט. הקו היסודי של יחזקאל הוא חורבן טוטלי, בלי דרך לתשובה. ירושלים, לדידו, מחוייבת להיהרס, ורק מתוך ההרס המוחלט תעלה ותצמח קרן ישועה חדשה. לעומת ירמיהו בן דורו הממשיך לקרוא לתשובה עד הרגע האחרון, ובעוד חיל בבל צר על העיר רואה עדיין ירמיהו תקווה אם יסגיר צדקיהו את עצמו – הרי יחזקאל אינו חוזה כל מוצא, כל נבואותיו מראשיתן ועד לבוא הפליט – מכנה משותף להן – חורבן וגלות של ירושלים, וצמיחת קרן למקדש מעט בבבל.

אותה שתיקת אלם, עבותים ומאסר, שמסופר עליהם בפרק ג', הם העדות לחסר המעש וחיסול כל תקווה להצלה; לנביא אין פתחון-פה לעם בירושלים, שהרי חסומות בפניהם כל דרכי הפורקן, כעין ניתוק המגע בינו לבינם. מכאן מוסברות אף נבואות האלם של יחזקאל בפרקים ד'-ז'. מאז ההתגלות בתמוז בשנה החמישית ליהויכין ועד לאלול בשנה השישית, תקופה של שנה וחודשיים, הנביא אינו מדבר, הוא עושה מעשים "אלמים" בלי לפרש אותם באוזני העם, ואף אין הם שואלים אותו לפירושם. ואף נבואותיו הראשונות אל הדומם הן: אדמת ישראל, הרי ישראל, כאילו אין לו שומעים אלא העדים הדוממים לחורבן, אין לו פתחון-פה לאנשי ירושלים.

על המפנה הגדול מסופר בראש פרק ח'. לראשונה בתולדות הנבואה בישראל נזכר כאן שזקני יהודה באים ויושבים לפני הנביא, ומומנט זה חוזר פעמיים נוספות בפרק י"ד ובפרק כ', ושם כבר מצוין במפורש שבואם של הזקנים הוא לדרוש את דבר הא-לוהים מהנביא.

הנביא מצדו לא יזם דו-שיח עם העם. הוא אלם לגביהם. אלמות זו סרה ועבותי המאסר הוסרו, שעה שהעם התעורר לבקש את דבר הנבואה. דרישה זו עצמה היא שפתחה כביכול את פיו של הנביא. אמנם זקנים אלה ישבו בבבל, ואכן, רק אתם קיים הנביא מגע שבדיבור, ואילו לאנשי ירושלים המשיך לחזות חורבן, ורק חורבן.

בפרק כד, שעה שהחורבן יצא לפועל, נפתח כביכול פיו של הנביא לעם כולו. מעתה אין הוא נביא רק לאנשי בבל. ממעמקי החורבן של המסגרת הלאומית, זו שהתנפצה עם חומת ירושלים – עתידה לצמוח קרן לבית-ישראל, וצמיחה זו היא היא הפותחת את פיו של הנביא ויחד עם זה תקופה חדשה בפעילותו – נביא נחמה בעל חזון אדיר על בניית ירושלים והמקדש מחדש.