הנדר בתהלים

במקרא מופיעים מושגים רבים שכדי לעמוד על משמעותם האמיתית יש להתבונן בפועל הנלווה אליהם דרך כלל. ההצמדה בין השם לפועל שנכנסה לשפה המדוברת דרך המקרא והשכבות השונות של השפה עד ימינו מונעת לעיתים קרובות לעמוד על התוכן הראשוני והאמיתי שניתן לצמד זה. דרך משל: כריתת ברית. דומה שהמושג "ברית" ידוע וברור, וכמוהו אף הפועל: "כרת". עיון מדוקדק בצמד זה: "כרֹת ברית" יעמידנו על כך שהשם "ברית" והפעולות הנלוות אליו קשורות בכריתה וגזירה שנלוו אל מעשה הברית ומכאן אף הצירוף: "עבֹר בברית". (ראה בברית בין הבתרים, בראשית ט"ו)

 גישה זו אמורה אף בעניין שאנו עסוקים בו: הנדר במקרא בכלל ובתהילים בפרט. ברוב הפעמים שנזכר מושג זה בתורה מתלווה אליו הפועל "פלא": "לפלא נדר" (במדבר ט"ו, ג), "איש כי יפלא נדר" (ויקרא כ"ז, ב) וכדומה. פירושים שונים נאמרו על משמעותו של פועל זה. יש שראו בו עניין של הבדלה ופרישות, ומכאן "כי יפליא לנדֹר נדר נזיר להזיר" (במדבר ו', ב) וכו'. ויש שפירשו כעניין של חיתוך הדיבור בפירוש ובביאור היטב, שהרי הנדר עיקר חיובו ממוצא השפתיים. לעומת זאת, היה מי שחיפש את משמעות הפלא בכיוון אחר, מצדו של הנודר המבקש שייעשה עמו דבר פלא: "אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אעשה כך וכך". ואילו אבן-עזרא בפירושו לבמדבר ו' כתב: "יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם". כלומר, המניע הנפשי לנדר או לנזירות הוא-הוא הפלא, שהרי הוא נחלת היחידים. ואפשר שעצם הנדר יסודו בפליאה, הא כיצד יכול אדם בן תמותה לייחס קדושה ולהחפיפה בעצמים חילוניים? פלא הוא, ואף על פי כן מוצאים אנו עדות לקבלת נדרים ולקיומם דרך כל המקרא.

    יעקב נודר נדר בברחו מבית אביו: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ויתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כ"ח, כ). נדר זה הוא בית-אב לכל הנדרים בעת צרה, ולכאן הצמידו חכמים את הנאמר בתהילים ס"ו, יג: "אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי". דיבור זה בשעת צרה הוא הבקשה לפלא שיעשה עם המתפלל. ובדרך זו פירשו חכמים אף את התואר "אביר יעקב" בתהילים קל"ב, ב: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי..." . יעקב הוא ראש לנודרים בעת מצוק, הוא פתח תחילה בהפלאה וכעבור דורות רבים נתלה בו אף דוד בשעת נדרו.

    תופעות כגון אלה של נדרי-מצווה בשעת צרה מוצאים אנו אצל יחידים. יפתח בהלחמו בבני עמון (שופטים י"א-י"ב) (פרשה זו מעוררת באגב את בעיית קיום הנדר והשאלה עליו), חנה נודרת במר לבה בבקשת זרע אנשים (שמואל א, א'), וכן במשלי ל"א: "ומה בר נדרי". אבשלום הגולה מבית אביו נודר אם ישוב לירושלם ומבקש לקיים נדרו (שמואל ב ט"ו, ז-ח). וכן מצינו רבים הנודרים: "וידר ישראל נדר לאמר.."(במדבר כ"א, ב), והמלחים אשר השליכו את יונה "ויראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" (יונה א', טז).

    בתהילים יש לנדרי המשורר שתי הוראות: אחת בהמצאו בצרה ואז פצו שפתיו ויצא הנדר, כאילו מכנית מתוך המצוקה, ועתה – עם הרווחה אין הוא מתכחש למוצא פיו, והרי הוא פורע את שהפליא בשפתיו. ומכאן ההדגשה בפרק ס"ה פס' ב: "לך דומיה תהלה אלוקים בציון ולך ישולם נדר". המילה ציון עולה כאן לשני החלקים בפסוק "לאלוקי ציון" מתייחסת דומיית התהילה ובציון ישולם הנדר. צורת ההטייה בבניין פֻּעל - "ישולם" הביאה את המלבי"ם להדגיש כי הנדר הוא תמיד קבלה שמקבל על עצמו על תנאי שאם יתמלא התנאי ישולם הנדר, אבל כלפי שמים אין הנדר על תנאי, רק ישולם תיכף, כי תשועתך בוודאי תבוא, כי אתה מוכן לכל דורשיך וישולם הנדר תיכף גם לפני מלאות התנאי. לפי פירוש זה אין כאן רק סיפור שבחו של מקום כהקדמה לתפילה, אלא רמז לסגולתה של התפילה, והנדר שבעקבותיה בחינת "טרם יקראו ואני אענה", כיוון שהבקשה תיענה אף הנדר ישולם בוודאות. ואפשר שזה גם משמעות ההצמדה "לך דומיה תהילה – לך ישולם נדר". הקוטביות של יחס האדם לבורא. מחד, דומיית תהילה בגלל שיגובה, כזו שאי אפשר לה אפילו לבוא לידי ביטוי בשפתיים. ומאידך, תשלומי נדר. זה שמוצאו בביטוי שפתיים וביצועו בעולם העשייה.

    הוראה שנייה – תשלום נדרים שיש בהם מן התודה והברכה על מעשי הפלא שנעשו בעבר. כך בפרק ס"א פס' ט: "כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום", גדולה במיוחד הקריאה בפרק נ"ו פס' יג: "עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך", שהיא באה בעיצומה של הסכנה באחוז אותו פלשתים בגת, מה עמוקה אמונתו של דוד שעובר להצלתו הוא בטוח בה, והרי הוא מקבל על עצמו נדרי-תודה בהחלצו מצרתו.

    הדגשה מיוחדת זו של ענייני נדרים בפרקי תהילים שני פנים לה, של המתפלל המבקש לחלות את פני אדוניו, ושל דוד המלך המתרצה לפני מלכו של עולם. ואף זה משתי סיבות: על המלך מוטלת חובה מיוחדת של קיום נדריו כדוגמה לנאמנות מוחלטת למוצא-הפה כאחד ההסברים לקיום נדרו של יפתח, שהיה ראש וקצין לעמו, ושנית – נצח מלכות בית דוד שואב כוחו משבועת ה'. שמירה על שבועה זו היא המבטיחה את המשך השושלת: "נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך", ומכאן אף דקדוקו של דוד בקיום נדריו: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב" (תהלים קל"ב, ב).