שלילת המלוכה ושלילת השלל

שלילת המלוכה ושלילת השלל

בשיעורים האחרונים ראינו שפעולותיו של גדעון במהלך המלחמה במדין מרחיקות את ישראל, במודע או שלא במודע, מההבנה שה' הושיע אותם; ומקרבות אותם למסקנה "ידי הושיעה לי". הביקורת על מעשיו של גדעון ממשיכה גם בסופה של העלילה, כשגדעון מציג את האפוד בעפרה, דבר אשר היה לו ולביתו למוקש. אך לפני כן מופיעים שני פסוקים המעידים על כך שגדעון מבין את מקומו בישועה:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן

מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה

גַּם בִּנְךָ

גַּם בֶּן בְּנֶךָ

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן

לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם

וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם,

ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (ח', כב-כג(

כנגד קריאתם המשולשת של ישראל: 'גם אתה, גם בנך גם בן בנך', עונה גדעון בקריאה משולשת משלו, המשלשת את המילים 'מש"ל בכם'. עם זאת, השוואה בין דברי איש ישראל לתשובת גדעון מעידה על חסרון מסוים בדבריו. הבעיה המרכזית בדברי ישראל היא המסקנה המוטעית בסופם: "כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן". דבריהם מוכיחים כי אכן ישראל לא מבינים שה' הושיעם. והנה, גדעון בתגובתו לא מתייחס לחלק זה של דבריהם, אלא רק שולל את ההצעה בלי הסבר לסירובו. מדוע הוא לא מתקן את איש ישראל על אמירתם הצורמת ביותר? מדוע גדעון לא מנמק את סירובו בטיעון שלו חיכינו: 'כי ה' הושיעכם מיד מדין'?! בין אם יש אמת בדקדוק המוצע ובין אם לאו, איש ישראל ודאי רואים בגדעון את המושיע, ולפיכך גם את דמות המנהיג.

לאחר סירובו למשול, גדעון פונה לישראל שוב, והפעם מבקש מהם את נזמי הזהב ששללו. שתי אמירותיו נפתחות באותה הלשון: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן"; וההשוואה ביניהן מראה כי גדעון אמנם שלל את המלוכה באופן רשמי, אך בפועל הוא ממשיך לנהוג מנהג שררה: הוא מבקש מהעם את 'חלקו' בשלל. הפסוק הבא (כו) מסכם את שללו של גדעון, תוך שהכתוב מחלק בין נזמי הזהב שניתנו לו מישראל לבין השלל שלקח כבר ממלכי מדין ומגמליהם. מנהגי שררה נוספים יוצגו בהמשך: הוא ירבה לו נשים (ח', ל), הוא יתחתן בנישואים 'דיפלומטיים' עם אשה משכם, ולא פלא שאחרי מותו יהיה ברור שבניו אמורים למשול אחריו (ט', ב)

מן השלל שקיבל, עושה גדעון אפוד. לאור קביעת גדעון כי ה' ימשול בישראל, נראה כי האפוד נועד לשאלה בה'. אך העובדה שנעשה מן השלל שביקש גדעון לעצמו, והעובדה שהציג אותו בעירו בעפרה(והכפילות מעידה שחשוב לנביא להדגיש שמדובר בעירו של גדעון), מדגישות את תפקידו המרכזי של גדעון בפולחן החדש. האפוד עשוי משלל המלחמה, ובכך גם נועד להזכיר את הניצחון – שנתפס על ידי ישראל, כאמור, כניצחונו של גדעון. על משמעותו של האפוד נעמוד בשיעור הבא.

וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת (ז', כב)