הריב עם איש אפרים

הריב עם איש אפרים

בפעם הקודמת ראינו את המתקפה הראשונה על מחנה מדיין, שבעקבותיה מחנה מדין נסים מזרחה. כעת נכונה לנו הפתעה; כזכור, ה' דרש לסנן את העם כך שנותרו רק 300 לוחמים, ועתה כל 'איש ישראל' חוזרים ורודפים אחרי מדין (ז', כג). הדבר סותר את ציוויו של ה', שנועד כדי שלא יגידו ישראל 'ידי הושיעה לי'. גדעון אף מוסיף ומזעיק את איש אפרים ללכוד את המים למדין (שם כד). עם מספר כה גדול של רודפים, כיצד לא יאמרו ישראל שידם הושיעה להם?!

לאחר לכידת עורב וזאב והבאת ראשיהם לגדעון, בני אפרים רבים עם גדעון על שלא קרא להם למלחמה. עד כך עונה להם גדעון:

מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם?! הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?! (ח', ב-ג)

תשובתו של גדעון מעידה לכאורה על צניעות, ואף על חכמה דיפלומטית רבה. אך קריאתה בהקשר העלילתי הנתון, שבו השאלה העומדת ברקע הדברים היא האם ישראל יראו בה' את המושיע, מאירה מספר בעיות. גדעון מפחית מאוד בדבריו מערכה של מתקפת הפתע על מחנה מדין, באומרו שלכידת שרי מדין טובה יותר ממה שהוא עשה. שתי בעיות בכך: ראשית, הוא מתאר את מעשי אפרים בהריגת עורב וזאב כטובים יותר מן ההתקפה הראשונית, שהיא, כזכור, מעשי ידי ה'. כביכול, פעולתם של אפרים גברה על פעולת ה'! שנית, גם ישועת ה' עצמה מתוארת בפיו כמעשה ידיו שלו!

לסיפור הריב עם בני אפרים יש מספר ארמזים לסיפור הריסת מזבח הבעל, שאותו כבר למדנו.

השורש רי"ב מרכזי בשני הסיפורים (ו', לא-לב: "וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ... הַאַתֶּםתְּרִיבוּן לַבַּעַל... אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ... אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ... וַיִּקְרָא לוֹ...יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל..."; סיפור הריב עם בני אפרים הוא הוא הריב: "וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה", ח', א). שורש זה מופיע בסיפור גדעון רק בשני מקומות אלה.

אנשי עפרה תמהים: "מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה... גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה" (ו', כט); בני אפרים אומרים: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ..." (ח', א), וגדעון מרגיע אותם בלשון דומה: "אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹהַדָּבָר הַזֶּה" (ח', ג). גם אנשי עפרה וגם איש אפרים מתפייסים בעזרת טיעון הגיוני: תיאולוגי ("הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל?!") או דיפלומטי ("הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר").

ההשוואה מציגה את בני אפרים כעומדים לצדם של בני עפרה, עובדי הבעל, בביקורת על גדעון, ולמעשה הדעת נותנת שגם בני אפרים, ככל ישראל, עבדו את הבעל. לאור זאת, מעניין לשים לב לדביר גדעון לאפרים: "בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן..." (ח', ג). השימוש בשם 'א-להים' הוא חריג בסיפור, והוא מופיע כעת דווקא כשפונה לעובדי הבעל. גדעון ללא ספק מתכוון לה', אך דבריו מותירים פתח להבנה כי 'אלהים' שלהם, הבעל, הוא שנתן בידם את שרי מדין. ההשוואה לסיפור הריסת המזבח, שבו השם 'אלהים' יוחס בפועל לבעל ("אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ" [ו', לא]), מחזקת את ההבנה הזו. דברי גדעון עלולים להיות מובנים עתה באופן אחר: 'אלהיכם נתן בידכם, בני אפרים, את עורב וזאב; והדבר גדול יותר ממה שאני עשיתי בקרב הראשון, שלמעשה נוצח על ידי ה'!'.).

אנו מתחילים לראות, אם כן, ניצנים לכך שישראל לא יראו בסוף בניצחון את יד ה', על אף דרישותיו של ה' מגדעון.