מהורשת הארץ לישיבה בקרב הכנעני

מהורשת הארץ לישיבה בקרב הכנעני

במאמר הקודם עסקנו בכיבוש בית אל על ידי בית יוסף. טענתי הייתה שגם בסיפור כזה ,שבו בית יוסף עולים לכבוש את הארץ מיוזמתם "וה' עמם", ישנה עליהם ביקורת מסוימת, וזאת בהשוואה לתיאורים הדומים על בני יהודה. עם זאת, צדדים חיוביים יש שם: החלוקה למנשה ואפרים לא מצויינת, ושני השבטים עולים כאיש אחד תחת הכינוי 'בית יוסף', וכובשים את בית אל.

המשך הפסוקים, לעומת זאת, לא כל כך מחמיא: מנשה לא הוריש את בית שאן, תענך, יושבי דור, יושבי יבלעם ויושבי מגידו – ובנותיהם; ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר.

גזר מהווה דוגמה קיצונית לעיר שלא נכבשה אף בימי דוד. רק בימי שלמה היא נכבשה, וזאת בידי מלך נכרי:

פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה (מלכים א' ט', טז)

הערים שמנשה לא הוריש הן ערי הגבול הצפוני של מנשה, היושבות בעמקי החוף (דור), יזרעאל (תענך, יבלעם ומגידו) ובית שאן (בית שאן). ייתכן שהקושי להורישן נובע מכך שבעמקים היה לכנענים רכב ברזל. כך מפורש בסיפור דבורה (פרק ד), שם היה ליבין מלך כנען תשע מאות רכב ברזל, והמלחמה ניטשה בעמק יזרעאל (בשירת דבורה מוזכרות גם תענך ומגידו). לאור זאת, סביר מאוד להניח שפסוק כח אצלנו רומז למעשה לניצחון ישראל במלחמת דבורה וברק בסיסרא:

וַיְהִי כִּי-חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת-הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ

המשך הפסוקים מתאר הידרדרות הולכת וגוברת: זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ונהלול, והכנעני ישב בקרבו, בדומה למצב אצל בית יוסף; אך אצל אשר ונפתלי, לעומת זאת, המצב קשה יותר – לא הכנעני יושב בקרבם, כי אם הם יושבים בקרב הכנעני!

אצל דן, המצב חמור אף יותר:

וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי-דָן הָהָרָה כִּי-לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק. וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר-חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית-יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס (לד-לה)

דן לא מצליח להיאחז בנחלתו, וכאשר יד בית יוסף סוף סוף כבדה על האמורי והוא מאפשר לשבט דן להתנחל בנחלתו, במקום להוריש את האמורי, הם משאירים את האמורי למטרותיהם שלהם: "ויהיו למס"!

בכך נוצרת מסגרת לרצף המידרדר והולך. הרצף נפתח בבית יוסף הכובשים את בית אל, אך מאפשרים לאיש אחד ומשפחתו לבנות אותה מחדש, ומסתיים בבית יוסף הכובשים את האמורי אך משאירים אותם בחיים כדי שיהיו להם עבדים.

פרק א, אם כן, מחולק לשניים: יהודה מצד אחד, ובית יוסף (ושאר השבטים איתו) – מצד שני. באופן מפתיע, חלוקה זו דומה לחלוקה שתבוצע בפילוג הממלכה, שם ממלכת יהודה (עם בנימין, ואולי גם שמעון) נפרדה ממלכת ישראל (כשבית יוסף בראשה). החלוקה הסופית בספר מלכים לשתי ממלכות נרמזת כבר בספר שופטים, אך לא רק שם. רמזים לכך ישנם כבר בספר יהושע ושמואל. 'הכתובת הייתה על הקיר'.