בין החיסול והמלחמה - גדולתו של אהוד

בין החיסול והמלחמה – גדולתו של אהוד

בפעם הקודמת דיברנו על כך שאהוד רואה את עצמו כשליח ה' כשהוא הורג את עגלון; המשפט האחרון שהוא אומר לעגלון לפני הריגתו הוא: "דבר א-להים לי אליך" – משפט שבאופן אירוני מובן גם על החרב שיש לאהוד ונועדה "אליך", לעגלון. באופן דומה, גם בחלק השני – הקצר – המתאר את המלחמה במואב, מציג אהוד את הטענה כי ה' הוא שמושיע, ואהוד הוא רק שליח. כשהוא אוסף את העם למלחמה, אומר להם אהוד:

"רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם"  (כח)

ניתן לראות השוואה בין שתי ההתמודדויות: אהוד מול עגלון וישראל מול מואב. עגלון ניתן ביד אהוד, אותה היד המופיעה בסיפור מספר פעמים (ראה דברינו בשיעור שעבר); ומואב ניתן ביד ישראל. את שניהם – כך אהוד מבליט – ה' נתן בידם.

הכתוב מחזק את ההשוואה בעזרת השורש תק"ע, המופיע בשני השלבים: בהריגת עגלון – "ויתקעה בבטנו"; וביציאה למלחמה – "ויתקע בשופר בהר אפרים". כך גם השורש מל"ט: לאחר חיסולו של עגלון, אהוד "נמלט עד התמהמהם", ואילו במלחמה מול מואב "לא נמלט איש".

גם התיאור הייחודי של עגלון ושל צבאו מסייע להשוואה. עגלון מתואר כ"איש בריא מאד", ואילו צבא עגלון מתואר כ"כל שמן וכל איש חיל". ייתכן שישנו משחק מילים מכוון עם הביטוי 'שמן' בפסוק האחרון של הפרק, שבו הארץ שוקטת 'שמונים שנה', במקום 'ארבעים שנה' המקובלות; על אף שלכך יש לדעתנו הסבר נוסף (להלן)

 מהי, אם כן, משמעותו של סיפור אהוד בהקשרו?

בסיפור זה אנו מתחילים להכיר לאט לאט את המוטיב המרכזי שינחה את סיפורי השופטים: האם ישראל יראו את יד ה' שהושיעה אותם, או שיראו במושיע האנושי את עזרתם מיד צר, ויתעלמו מה'. כזכור, חטאם של ישראל בעבודת אלילים נובע באופן ישיר משכחת ה' והמעשה אשר עשה לישראל (ב', י, יב; ג', ז). דבר זה יובלט עוד יותר בהמשך הספר, וניתן יהיה להבחין במגמת הידרדרות לאורך התקופה. אהוד, השופט הראשון שיש לו סיפור עלילתי מלא, מסמל דמות מנהיג טובה, המודע למקומו מול ה', ויודע כי כל ישועה שתבוא – מה' באה. מנהיגות כזו, שמחנכת את העם להכיר טובה למושיע האמיתי שלהם, היא זו שיכולה לגרום לכך שהארץ תשקוט זמן כפול מהרגיל – שמונים שנה. בני ישראל נשארים באמונתם זמן כפול, ואף זוכים בזמן זה למושיע נוסף, שמגר בן ענת, המושיע את ישראל.

אך גם אמונה חזקה זו לא מחזיקה מעמד, ולאחר מות אהוד בני ישראל ישובו לעשות הרע בעיני ה'. על כך בפעם הבאה.