חלום המדייני ושברו

חלום המדייני ושברו

לאחר סינון לוחמיו של גדעון עד ל-300 איש, מצווה ה' את גדעון להלחם במדין, אך אם הוא ירא, עליו לרדת עם פורה נערו למחנה מדין, שם הוא ישמע את חלומו של המדייני, וחלום זה יסיר את חששותיו. עם זאת, העובדה שחלום המדייני מסיר את פחדיו של גדעון היא מתמיהה. לגדעון ניתנו עד כה שלושה אותות ניסיים המשנים סדרי בראשית (עליית האש במזבח עד ידי מלאך ה', וצמד אותות הגיזה), ועם זאת הוא עדיין ירא לרדת להלחם. מדוע אם כן גדעון כה מתחזק משמיעת חלום ופתרונו – בלי שיהיה בדבר נס יוצא מגדר הרגיל?!

בחלומו, רואה המדייני צליל לחם שעורים המתהפך במחנה מדין, ומכה את האוהל שבו יושב המספר, דבר הגורם לנפילתו. לכאורה פרשנותו של רעהו מתבקשת: לחם השעורים הוא גדעון וצבאו, שכן ישראל הם 'לחמם' של מדין, שכן מדין אוכלים את תבואתם. גדעון וצבאו יכו את מחנה מדין, המיוצג על ידי האוהל, וזה יפול בידם. זו הפרשנות המקובלת, אך לדעתנו טמון בה קושי מסוים: אין לומר שהאוהל מייצג את מחנה מדין, שכן למחנה מדין יש כבר ייצוג מפורש בחלום: לחם השעורים מתהפך, כזכור, במחנה מדין! מצוידים בהבנה זו, יש בידינו להסביר את פתרון החלום בצורה אחרת: המדייני יושב באוהלו, וחולם על לחם השעורים המתגלגל במחנה מדין כולו, אך מפיל דווקא את אוהלו שלו. ההפתעה גלומה בפתרונו של רעהו: אכן, מדובר בחרב גדעון בן יואש, אך לא רק האוהל הזה יפול: "נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָןוְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה"! (יד)

העובדה שהפותר 'מנבא' מרצונו החופשי את נפילת כל המחנה בפתרון חלום העוסק אך באוהל אחד, מראה עד כמה מרגיש המדייני פותר החלום את האיום הקרב על כל המחנה. הדבר מראה לגדעון עד כמה המדיינים מפחדים ממנו, וחמוש בידיעה זו הוא יודע כיצד ניתן לנצחם בעזרת 300 איש.

חיזוק לעמדה כי יש פער בין החלום ופתרונו, ניתן לראות בתגובת גדעון: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ – וַיִּשְׁתָּחוּ" (ז', טו). על פי ההבנה הקלאסית, יכול היה גדעון להסתפק בשמיעת שברו של החלום; אך הכתוב מדגיש כי גדעון משתחווה לה' רק לאור שמיעת שני החלקים: החלום ושברו. רק שילוב של שניהם, והבנת הפער ביניהם, הובילה את גדעון להבנת עומק פחדם של המדיינים.

ניתן כעת לשוב לתמיהה שהעלנו: וכי נסים גדולים לא חיזקו את גדעון, ואילו ידיעה אודות פחדם של המדיינים מספיקה? ניתן אולי להשיב באופן זה: לגדעון כבר הוכח בעבר שה' הבטיח להושיע, אך אירועים מסוימים גרמו לו לחשוש שה' לא יושיע 'כאשר דיבר'. בעמדו במחנה מדין, ובראותו את הפחד הרב במחנה העצום, מבין גדעון שישועת ה'כבר החלה – בהמסת לב המדיינים – והדיון בינו לבין ה' נחתם סופית בהסכמה לישועת ישראל. כשהוא רואה ש'ה' יצא לפניו', והוא חוזה עתה בישועת ה' המתרחשת, או-אז גדעון משתחווה.

מתוך הבנה שה' כבר החל את הישועה, יכול גדעון לעלות אל מחנה ישראל ולדרבנם באמירה "קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן" (ז', טו) –

 כפי שנפתחה היחידה:  "קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ" (ט)