שיר חנוכת הבית

בעיית הקשר בין כותרת המזמור לבין תוכנו בתהילים ידועה היא. יש שאנו מוצאים במזמורי תהילים כותרות למזמורים והם מנחים אותנו בהבנת הנזכר בגוף השיר. כך הוא למשל פרק נ"ב: "למנצח משכיל לדוד, בבוא דואג האדומי ויגד לשאול, ויאמר לו בא דוד אל בית אבימלך". או פרק נ"ט: "בשלֹח שאול וישמרו את הבית להמיתו". אולם לעומת זאת יש פרקים שקשה להצביע על הקשר בין הכותרת לבין הנאמר בפרק עצמו. בין אלה פרק צ"ב, מזמור שיר ליום השבת, ופרקנו, פרק ל', מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. אצלנו הקושי הוא כפול: ראשית מהו בית זה, האם בית המקדש ודוד המוריש לשלמה הן את תכניות הבנייה "הכל בכתב" והן את החומרים והאוצרות לביצוע, חיבר אף את "השיר" לחגיגת החנוכה, ומתוך שרצה לבנות את המקדש מעלה עליו הכתוב כאילו בנאו, או שהכוונה היא לביתו הפרטי, הוא בית הארזים אשר בנה חירם מלך צור.

נחלקו הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בפירוש העניין. מ"מ איך שלא נפרנס קושי זה, לאיזו חגיגה מכוונים הדברים, עדיין קושי נוסף בפנינו: מה טיבה של שירת תודה זו, של חולה הקם מחוליו, אצל חנוכת בית? יש שראו צירוף מאורעות אצל דוד, שסיום עבודת הבית אירע כאשר נתרפא ממחלה קשה, ויש שהפליגו לראות במחלה עליה דן הפרק ביטוי מושאל למחלת נפש, רוצה לומר החטא, ועתה בבואו אל בית המקדש הוא מוצא מרפא לנפשו. הרד"ק העמיק כיוון מחשבה זה בהתייחסו לקשר שבין דוד המשורר לשלמה הבונה. אויבי דוד התקלסו בו שלא תתקיים המלוכה בידו ולא ביד צאצאיו כתוצאה מחטאו, והנה בנו היושב על כסאו בונה את בית המקדש, אות למחילת העוון. המקדש הוא מקום הכפרה והמרפא, ולכן בחר דוד לשיר בחנוכתו הלל ותודה על רפואתו דהיינו כפרתו. ועדיין אין הלב מתיישב בכל זה. אם נתפוס שכוונת המזמור בחנוכת בית המקדש, מה מקום לתודת היחיד? והרי לפי התפיסה הרגילה עיקרו של הבית לשם כל ישראל, ומה מקום לשירה פרטית במאורע כלל-ישראלי?

 אולם אפשר שהיא-היא הנותנת. אנו מכירים בדוד שתי פנים: זו היוצאת ובאה במלחמות העם, זה הלוכד את המלוכה ומאחד את כל ישראל בעיר שחוברה לה יחדיו, וזה העוזב כל עסקי המלוכה ובא ויושב לו אל פני ה' ופורט עלי כינור בינו לבין אלוקיו.

והנה עם חנוכת הבית גדל החשש מפני ההמון, רוצה לומר, השפעת ההמון על היחיד, שיאבד את יחידותו, את הרגשתו האינטימית בשיחתו עם אלוקיו. יש אמנם הדר וחגיגיות בבוא כל ישראל לראות ולהראות, אבל גדולה הסכנה שד' אמותיו של המתפלל היחיד יצטמקו עד כדי כך שנשמתן תפרח, ונמצא שהמקדש לא זו בלבד שאינו מעודד את תפילת היחיד, אלא אף דוחק רגליה.

 שירת חנוכת הבית נתחברה דווקא בלשון יחיד, על עסקיו הפרטיים, להדגיש ולהזכיר שגם אם הבית הוא מכל ישראל ולשם כל ישראל, תל שכל הפיות פונות אליו, מותיר הוא מקום ליחיד המתפלל שלא ייבלע בתוך ההמון המתגודד ונאסף בחצרות המקדש.

עקרון זה מסביר אף את מבנה מגילת איכה, זו מגילת הקינות על חורבן המקדש. פרק ג', הנתון באמצעה של המגילה, בין הפרקים א'-ב' לבין ד'-ה', חשיבותו היסודית בלשון היחיד שבראשיתו. ניחומים חלקיים, נחמה פורתא, מוצא אדם בהרגשת השיתוף שבצערו, בצרת רבים מצוי מזור לפרט האבל.

אולם גם אם יש למקדש פונקציה של ציבור, של קהל, הוא משמש מקום מפגש של היחיד עם אלוקיו. חורבנו של המקדש, על כל המשמעויות הציבוריות והלאומיות שלו, הוא אסונו של האדם הבודד – "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו", "אותי נהג", "אך בי ישוב" וכו'.

כיוצא בדבר בשירי העלייה לרגל, "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ובפרק פ"ד: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי", "אשרי אדם עוז לו בך," ורק אח"כ "מסילות בלבבם", "עוברי בעמק הבכא", "ילכו מחיל אל חיל" וגומר.

המקדש הוא נכס לאומי ואישי כאחד. מבנה השיר על חנוכתו בתהילים אף הוא מעיד על כך.